"הסיפור שלנו הוא עוד דוגמה לכך שחשוב להקשיב לתחושות בטן ואינטואיציה", מספר טל אורן, "ימים לפני האירוע ברעים, ימית קצת לא הרגישה טוב ואמרתי לה שלא חייבים ללכת, אפשר לוותר, אנחנו לא מחויבים בכרטיס. לא ירגישו בחסרוננו אם לא נגיע. שתבינו, אין סיכוי שאני אגיד שלא הולכים אלא ההפך. אני כמו קונפטי, רוצה לבלוע הכול לא לפספס, אבל ימית אמרה: 'לא, אין סיכוי, יהיה בסדר, אני צריכה את האוויר לנשימה שלי'. אני, כמו בעל טוב, ממשיך בתוכניות כרגיל".
טל מספר כי ביום האירוע, אחרי עבודה וארוחת ערב עם הילדים, הם העמיסו ציוד. "הגענו לשטח יחסית ראשונים כהרגלנו, היו עיכובים בכניסות, כתוצאה מאישורים אחרונים של המשטרה. כידוע, אירוע סופרנובה מאושר, עם רישיון סופר קשוח ונוקשה, עם חפ"ק משטרה עם מצלמות במעגל סגור, קצינים, סמויים. בעודנו עומדים בחוץ התחיל לי לחץ בגוף, עצבים לא מוסברים, וימית לא הבינה וגם אני לא הבנתי, הרי באנו למסיבה לשמוח לרקוד כמו כל שבוע. נכנסים לאירוע, משלמים במזומן ויאללה, משנים אווירה".
בני הזוג אורן היו מראשוני המשתתפים שהגיעו למסיבה. הם ראו שהאירוע עדיין בשלבי הקמה, התמקמו והחלו להסתובב בשטח המסיבה: "אנחנו מקימים קאנטה, קופצים לבר לבירה ו-וויסקי ומתחילים בסיבוב של שלום-שלום לחברים. נכנסים לרחבה, מתחילים לענטז, כל הזמן הזה אני בסוג של חוסר נוחות, לא יודע להסביר, הגוף מגרד. ימית, כמו ימית, מרגישה אותי ישר. סביב 2:30 לפנות בוקר ימית אמרה לי שהיא הולכת לנוח באוהל ושאני אשאר ב'משרד' שלי, הרחבה, שאמשיך לרקוד ושהיא בסדר, רק כואבת קצת הבטן. אמרתי לה 'ימית, בואי ניסע הביתה, נקפל. אין לי בעיה בכלל וכוסאומו הכסף'. וזה לא משהו שקיים אצלי בלקסיקון, לנסוע הביתה".
ימית ביקשה מטל שיעיר אותה בזריחה - ה-רגע של המסיבה. "5:30 בבוקר בערך, אני בלי טלפון אז שיערתי מה השעה. הולך להשכים את ימית , הולכים לדוכן, קונים כוס צ'אי, מתחילים להתעורר וצועדים לכיוון הרחבה המרכזית שהייתה מהממת ומאוד מושקעת. בדרך לרחבה ימית מצביעה לשמיים ואומרת 'טל, תראה, יש שיגור. אמרתי 'בסדר, זה יכול לקרות, דקה-שתיים יעבור. בתוך חמש שניות מאות על מאות של טילים, היסטריה, כולם רצים, השוטרים נכנסו להיסטריה ופחד, לא היה אבא ואימא לאירוע, כל אחד רץ למקום אחר, בלבול וכאוס רציני. רצנו לכיוון הקאנטה, העמסנו הכול לרכב כמו משוגעים ועצרנו דקה להירגע לנשום".
בזמן הזה הם ראו שתי חברות מבולבלות בהיסטריה, שלא מצאו את הרכב שלהם. הם עזרו להן למצוא אותו - רגע שבדיעבד הציל את חייהם. "מי שיצא בזריזות חטף מכת אש, ומצד שני, בדיעבד ידענו שמי שהתעכב יותר מדי גם חטף מכת אש, נהרג או נחטף. עלינו לרכב, אני שם cosma כי רק הוא יכול להרגיע אותנו ומגביר חזק, שימית לא תשמע את הטילים שלא הפסיקו. מתחילים בנסיעה ונכנסים לפקק לצוואר בקבוק. יוצאים כ-20 מטרים מתוך השטח לכביש ההאטה. ראינו כ-100 מטרים מאיתנו אמבולנס, חשבנו שתאונה, מטפלים בזה ונזרום לאט לאט. בתוך האמבולנס היו מחבלים טרוריסטים. שמענו צעקות 'צאו, צאו מהרכבים, מפגיזים אותנו, רוצו לברוח, להתחבא'.
"ימית, באינסטינקט, שלפה את הטלפונים מהתיק והתחלנו במנוסה. עדיין לא מבינים, לוקח שניות עד שאנחנו קולטים שיורים עלינו מימין, משמאל ומהאוויר. ברגע הזה אנחנו מתחילים במנוסה בריצת עמוק בשדה החרוש הפתוח ואיתנו מאות על מאות של אנשים, צעירים, חברים. כל אחד רץ לכיוון אחר, לאף אחד אין מושג מכלום. תוך כדי ריצה מדברים עם הבן שבצבא ומנסים לשלוח אהבה לכולם בבית ולהרגיע. כמובן, הריצה כולה יד ביד. היה גם רגע שאמרתי לימית 'לפחות נמות ביחד, כמו שתמיד אמרנו'. לא היה שוטר אחד, לא היה חייל אחד".
שעות על שעות הם רצו בשטח, בדילוגים. "נכנסנו לפרדס תפוזים, עברנו ללימונים והמשכנו לרוץ, עד שלפתע ימית קלטה אוטו קטן עם שלושה מקומות, זינקה לתוכו ואני אחריה. איתנו עוד שישה אנשים. לחצנו על הגז ודהרנו, כל זה כשכדורים שורקים לידנו ועדיין לא חייל אחד לא שוטר בסביבה. גם כשנסענו ברכב וראינו איש צבא עם נשק חששנו והיססנו, כי הבנו שהם גנבו מדים ורכבים צבאים. נסענו על 150 קמ"ש והגענו לקיבוץ רעים כי היה לנו הגיוני. השער היה נעול ומאוד התלבטנו אם לרדת ולהיכנס לקיבוץ. בדיעבד, באותו זמן המחבלים כבשו את הקיבוץ. חתכנו ימינה, הגענו לקיבוץ צאלים, אנחנו ועוד כ-250 איש מהמסיבה".
טל מספר כי כאן הגיעו לנחלה. "אנשי הקיבוץ כולם נרתמו, עשו, בישלו ודאגו לכל צרכינו ומחסורנו, אין לנו מספיק תודה להכיר להם. אתם הגיבורים שלנו, כיתת הכוננות שלכם אריות. אני בוכה בלי סוף על החברים שנרצחו ומצפה לשובם של השבויים, דורש שממשלת ישראל תמחק את עזה ואת חמאס, לא פחות. הקהילה שלנו חטפה מכה קשה, כבר לא נהיה אותו דבר".