בחמ"ל הנפגעים של צה"ל, שעובד כבר עשרה ימים ללא הפסקה, לא זוכרים ימים כאלו כבר כמה עשורים. רשימות ארוכות של חיילים פצועים וחללים שממשיכות להגיע, ולכל אחד משתדלים להעניק את הטיפול הטוב והרגיש ביותר, כך שהמשפחות לא ירגישו לבד ברגע הקשה ביותר של הבשורה המרה - שבנם או בתם פצועים או גרוע מכך - נפלו בלחימה.
סגן אלוף במילואים אלונה, סגנית מפקדת מרכז נפגעים, עברה כבר מספר מלחמות ומבצעים, אך שבת האחרונה הכתה גם בה. "כשהקפיצו אותי מהבית לא הבנתי את גודל האירוע - אמרו לי בואי אז אני מגיעה. כשהגעתי לכאן הבנתי שמדובר בסדר גודל אחר, ועדיין לא הבנו את גודל המשבר", סיפרה אלונה,"כשהתחילו לזרום השמות, נשמנו עמוק והתחלנו לעבוד לפי הפק"לים שאנחנו מכירים וערוכים אליהם. אנשים שלנו הגיע במהירות שיא, התפקיד שלי היה להבין את האירוע ולהתחיל לנהל אותו".
גם את רב סרן נטלי, ראש תחום נפגעים, נשארה המומה מכמויות הנפגעים שהיו צריכים לטפל בהם. "כשהגיעו עוד ועוד שמות, הבנו לאט לאט את גודל האירוע - כשמחלקות של שלמות נמחקו. הבנו שצריך להתמקד בעבודה ובתפקיד שלך", סיפרה נטלי, "התפקיד שלנו זה לטפל בדבר הקשה והכואב ביותר. אנחנו עושים את זה בשביל המשפחות באופן המכובד ביותר, למרות שזו הבשורה הקשה ביותר שאנחנו יכולים לתת למשפחה".
בשגרה, מרכז הנפגעים עובד עם מספר חד ספרתי של חיילים סדירים. אולם, כשהחלה הלחימה, המערך התרחב בתוך יום ל-120 חיילים ומילואים שהתגייסו למשימה שלהם, חלקם הגיעו מחו"ל, חלקם הגיעו גם ללא שנקראו, כי הרגישו מחויבים. צה"ל דואג לאופרציה של כל חייל החל מהרגע הידיעה שנפגע, עד ההודעה לבני המשפחה ועד סידורי הלוויות והשבעות. בימים האחרונים נערכו גם 80 לוויות ביום אחד בבתי העלימין הצבאיים בארץ, לצד לוויות אזרחיות.
"כל משפחה זה עולם שלם", אמרה אלונה, "יש לנו חלל שכל משפחה שלו נרצחה, או משפחה שחלק פצועים וחלק נרצחו. דרך כל המערך שלנו אנחנו עושים את זה בצורה הכי עדינה ומכובדת, לפי המנהגים והמסורת של כל משפחה". כנשאלה מה החלק הקשה ביותר בעבודתה, שיתפה סגן אלוף אלונה כי "הדבר הקשה ביותר באירוע שלנו זה מקרים שלא נשארה משפחה להודיע לה, כי כל המשפחה נספתה. במקרים כאלו אנחנו עוברים למעגל שני ושלישי - דודים וסבים וסבתות. לא היה מצב שמישהו שלא קיבל מאיתנו הודעה על פטירה."
נטלי הוסיפה וסיפרה על מקרה ייחודי שנשאר איתה. "בתוך כל הבלאגן והלחימה, היה חשוב לנו להגיע לאמא של חלל בודד שנמצאת ברוסיה. לדפוק על דלת ברוסיה ולהביא אותה ארצה ללויה של הבן שלה", היא סיפרה, "זה היה אירוע לא קל. דפקנו על הרבה דלתות מסביב לעולם במלחמה הזו. זה מעורר הרבה גאווה שאנחנו עדיין נותנים דגש לכל משפחה למרות ריבוי הקורבנות".
אלונה הוסיפה ושיתפה כי על אף העבודה המרובה, הן מתעקשות להתייחס לכל מקרה בחשיבות נעלה. "אי אפשר להתייחס למה שקורה פה באופן כללי, כל אירוע פה הוא פרטי וככה אנחנו מתייחסים לכל חלל וחלל. אין מקום לטעויות, אין לנו שום פריווילגיה לטעות, למרות שאנחנו מטפלים ביותר מ- 200 חללים. זה החלק הקטן שלנו במאמץ הגדול הזה", קובעת אלונה.
מאידך, עבודת זיהוי קורבנות אזרחיים ושוטרים, בניגוד לקורבנות חיילים, נעשת באופן הרבה פחות מסודר. זאת, לאחר שנודע על כמה מקרים בהם משפחות הגיעו למחנה שורה, בסיס שהופקע לצורך הבאת גופות האזרחיים, לאחר שנאמר להם שיש זיהוי של בנם או בתם ולבסוף התגלה כטעות.
"המאזנים הם בין להגיע מהר למשפחה לבין הדיוק ואמינות של המידע", הסבירה אלונה, "אנחנו נגיע למשפחה רק שהמידע שיש בידנו הוא אמין ב100%. יש אולי חוסר הבנה של משפחות כאובות שרוצות לדעת מה קרה לקרובים שלהם. ניסינו לעשות את זה הכי מהר שאפשר אבל גם הכי אמין שיש. גם אם ייקח לנו כמה ימים, המידע שניתן האמין ביותר".
"האירוע הזה מורכב קודם כל בעוצמה שלו ובזוועה שלו", אלונה אמרה והוסיפה שגם בנה גויס בצו 8, והוצב עם הכוחות בדרום, "זה תפס אותי גם בתפקיד שלי במילואים וגם בתפקיד האישי שלי כאמא. זה משהו שלא היה כמותו, זה עצב נוראי. אנחנו מנסים לא להכניס את הרגש ולעבוד כמו מכונה משומנת ומיומנת, למרות שאנחנו עושים את הדבר הקשה מכל".
בתוך כל הארגוני הלוויות, ישנה גם מלחמה עקובה מדם שממשיכה להתנהל בדרום ובצפון. "הרצון שלנו זה לקבור את הבן או הבת לפי הרצון של המשפחה, אך לעיתים ההנחיות של פיקוד העורף מונעות מאיתנו דברים מסוימים", הסבירה אלונה, "למשל משפחה שהתעקשה לקבור את החלל שלה בעוטף עזה המופגז. הסברנו להם את האפשרויות ולבסוף הוחלט שההספדים יערכו בבאר שבע ואז קבורת קבע נעשתה בעוטף באופן המצומצם והזהיר ביותר. ישנן משפחות עם קורבנות רבים, שחלקם אזרחים וחלקם חיילים. אם משפחה מבקשת לקבור קבורה משותפת של אח אזרח ואח חלל - נעשה הכל להצליח לעשותך את זה ונגיע לדרגים הגבוהים ביותר כל שתהיה להם תשובה".