ריח אבק השריפה שהחליף בבוקר של 7 באוקטובר את ניחוחות הדשא והצמחייה המוריקה שעוטפת כל גינה בקיבוץ כיסופים - ממאן להתפוגג. אט אט, את מקומו תופס ריח מצחין של גופות ואבק, אגזוזי רק"מים ותחושה מצמררת על איך ומה גרם כאן לזמן לעמוד מלכת. תרמילי הירי ונפלי הרימונים בקיבוץ השומם מסמנים קרבות, תשתיות המים שהתפוצצו כשנגמ"ש דרס אותם כבר יצרו נחל בוצי שמקשה על ההליכה.
אם מישהו יחפש נקודות חיים בתוך הגיהנום הפסטורלי הזה - הוא יאחז בסוכות מקושטות שעומדות על תילן, בשולחנות השבת שנותרו ערוכים למחצה ובבימבה הצהובה שנותרה בכניסה לאחד הבתים. כל שנותר הוא לדמיין את הילד שהשאיר אותה בדיוק שם לעת ערב וחיכה לבוקר כדי לרכב עליה שוב.
בין שבילי הקיבוץ המרוסס מקליעים מסייר לראשונה "מפקד כיסופים" ומנסה להתרגל למראות החדשים - עבורו, כל נקודה מזכירה לו רגע אחר בקרב הירואי שמנע טבח המוני. בפעם הקודמת שסרן עידו יצחקי בן ה-26, מפקד הפלוגה מגולני שהוצבה לשמירה על הקיבוץ, נכנס פנימה - הוא הסתער לקרב פנים אל פנים עם חייליו מול מאות מחבלים.
"אמרתי ללוחמים שלי: 'הלילה אנחנו יוצאים למלחמה'", הוא מפתיע עם נבואת זעם שהעביר ללוחמים שלו בערב שישי. "לא בגלל איזה מידע מודיעיני, אבל ידעתי שאם אנחנו חצי פלוגה, בשבת של חג - זה הזמן הכי טוב להיכנס לשאננות ורציתי שהלוחמים ישארו דרוכים". הפלוגה של סרן יצחקי צעירה ברובה, עלתה לקו לפני כחודש ישירות מההכשרה, ועד שבת בבוקר לא ביצעה אף פעילות מבצעית.
עם שחר הוא יוצא לסיור שגרתי על הגדר, בין קצוות הגזרה עליהן הוא מופקד - כשאימת המלחמה נגלית לפתע לנגד עיניו: "ברגע אחד ראיתי מטח כבד לעבר ישראל. הקשר היה שקט לגמרי, תפסתי אותו ואני חושב שהייתי הראשון לדווח על פצמ"רים. אז אני שומע את התצפיתנית בקשר קוראת 'חדירה בהפתעה מהמון מוקדים' - שם אני מבין שזה לא משהו שאני יכול לטפל בו לבד".
כל מי שנמצא בגזרה מוקפץ בבת אחת. חלקם עולים לכלים בפיג'מות ובפני סרן יצחקי עומדת בחירה עם משמעויות קשות מנשוא - תוך שניות הוא צריך להחליט אם להפנות את הכוחות להגן על הבסיס או על הקיבוץ: "אני מחליט להקפיץ את כל המוצב החוצה ליישוב. זה הנכס החיוני, בשביל זה אנחנו פה. מה גם שאני מבין שאנחנו לבד בעולם - אין אף אחד שיוכל לבלום את הכניסה שלהם חוץ מאיתנו".
"הם הגיעו בשיטתיות, מאובזרים, ראיתי צבא מול העיניים", משחזר המ"פ. "כמעט שעה אנחנו נלחמים בעשרות מחבלים על הגדר, בש"ג של הבסיס ובתוך המוצב. אני מבין שיש מחבלים בתוך הקיבוץ, עוזב הכול ודוהר עם כ-20 לוחמים פנימה".
כעת, שלוות השבת של הקיבוץ כבר מופרת לגמרי. התושבים נצורים במקלטים כשמחבלי חמאס, עמוסים בתחמושת, עוברים בית-בית כדי לרצוח כמה שיותר אזרחים. אמבולנס שעובר במקום מרוסס בירי, כך גם כיתת הכוננות, רימוני רסס מתגלגלים לתוך כל מרחב מוגן. אין נקודה אחת בטוחה.
הכוח של יצחקי בפנים. בין חדר האוכל לגן הילדים החל קרב יריות מטווח אפס כשרק פינה של מבנה מפרידה בין הלוחמים מגולני למחבלים מכוח נוח'בה מהזרוע הצבאית של חמאס. פצוע ראשון בהיתקלות, כדור לצוואר, לוחם אחר לוחץ על הפצע שותת הדם במשך שש שעות ברציפות עד שמתאפשר לפנות אותו לבית החולים. הוא ניצל. גבורה שלא תיאמן. מפינה לפינה הם עוברים ומותקפים מכל עבר, יורים קדימה ואחורה, נופלים פצועים וחללים - ומשיגים הרבה מאוד "איקסים", בז'רגון הצבאי.
סג"מ מתן ברוט, מפקד מחלקה צעיר, מנסה לדלג סמוך לבית מגורים עם חייליו ומקבל צרור שחולף לו ליד הראש והוא נסוג לפינה. "אני מנסה להסתכל וחוטף צרור. אני מחליט לעבור מהצד השני ואנחנו מגלים שיש מחבל גם מאחורה. אחד הלוחמים שלי מדלג, נופל ונהרג במקום מאותו רגע", הוא מעיד. "הרגש לא משחק תפקיד. רק לחסל את מי שירה".
"לוחם שלי מצליח להתקדם ולירות לאותו מחבל ברגל, הוא נופל ואני בטוח שזה הסוף שלו", מספר סג"מ ברוט שמתקדם ומקבל צרור - ובנס לא נפגע. הוא חוזר אחורה ומשחיל רק את הנשק מעבר לקיר הבטון שמפריד בינו לבין המחבל שפגע בחייל שלו, צרור קטלני וארוך מנטרל את המחבל לחלוטין. ברוט ויצחקי מחליפים חיוך קטן של ניצחון וממשיכים.
הקרב ארוך ואגרסיבי. מחבלים רבים נופלים והתחמושת אוזלת. ברוט המ"מ מעולם לא החזיק קלצ'ניקוב לפני אבל חצי מהקרב הוא נלחם עם אחד שלקח ממחבל שחיסל. "נשק זה נשק", מפטיר בקלילות הקצין הצעיר בן ה-21, שמבטו מסגיר כי הוא עדיין מעכל את שעבר עליו רק בשבוע שעבר. את מכשיר הקשר שנמצא על המחבל העביר לגשש, שיתרגם את רשתות הקשר של חמאס. "שמענו אותם אומרים 'תברחו תברחו', ושם אני מבין לראשונה, שאולי הצלחנו להרתיע את האויב בכיסופים".
החילוץ
זו שעת צהריים מאוחרת. הקרב שהכוח מנהל מגיע לנקודה הקרובה ביותר לעזה וסרן יצחקי פוקד על הלוחמים לעבור לשלב הבא: "אני בסערת רגשות גדולה", הוא מודה. "זה קרב קשה ואיבדתי פקודים רבים. אנחנו מתקדמים לביתו של סגן הרבש"צ ומצליחים לחלץ לראשונה את אשתו וילדיו מהממ"ד. שם אני מבין שצריך לעבור ולסרוק בית בית".
משפחה אחרי משפחה, הם פורצים לתוך הדירות ומחלצים מתוך הממ"דים המבוצרים. שי, סגן הרבש"צ של כיסופים, קורא להם בשמות ומנסה לקבל את האמון בכל בית בנפרד. כאן, סרן יצחקי כבר לא יכול רק להילחם - יש לו קהילה לדאוג לה. בהחלטה לא שגרתית הוא מנחה את הלוחמים להישאר כמה רגעים בתוך כל בית שיש בו ילדים: "ביקשתי להיכנס בנחת רוח לכל למשפחה, ללטף לילדים את השיער, לדבר איתם, קצת 'מה קורה גבר?', להכניס קצת הומור, להעניק ביטחון", הוא מספר.
תחת אבטחה כבדה, הם מעבירים עשרות מהתושבים בזה אחר זה לביתו של שי ומארגנים מבנה אחד מבוצר, שאובטח במשך שעות על ידי הכוח של יצחקי עם קלעים לתצפיות - עד שרק לקראת הלילה נוספו כוחות רבים לעזרה. אחת מנשות הקיבוץ, שושי שקד, הסריטה את רגעי החילוץ הדרמטיים בהם נראה בין היתר גם סרן עידו יצחקי, שמוביל את התושבים תחת אש (התיעוד בתחילת הכתבה).
שמונה אזרחים נרצחו בפשיטה של מאות המחבלים, אסון שאף עלול היה להיגמר במספרים גדולים הרבה יותר. שמונה לוחמים נפלו בקרב ההירואי על קיבוץ כיסופים, סרן יצחקי מבקש למנות כל אחד ואחד מהם, בהם אחד ממפקדי המחלקה שתחתיו וקובע: "כל אחד שנפל, שנפצע - כולם נלחמו כאן למען תושבי כיסופים. חלקם הסתערו קדימה בתחתונים, אחרים נפלו כשהם מגינים כאן כמו אריות על פתח הבונקר".
שבוע חלף. התושבים פונו לגמרי ואת ההגנה על הבית המבוצר היחיד, לוחמי גולני הרחיבו להגנה על הקיבוץ כולו - שגם ביום שישי בבוקר עדיין נתקלו בו במחבלים: "לפחות 4-3 ביום", הם מעידים. הסכנה שם עדיין אורבת בכל פינה: רימונים נטולי נצרה, פצצות מרגמה שמטווחות את הקרקע ו"צבע אדום" לעיתים תכופות, גופות המחבלים הרבות פונו חלקית - יש עדיין כוח ששומר על גופת מחבל עם רימון פתוח, הם מחכים לחבלן. כוחות מילואים רבים מנסים לטהר את שדה הקרב הזה, שאחרי כמה שעות בפנים כמעט הצלחתי לשכוח בעצמי שהוא היה פינת גן עדן עבור כל כך הרבה אנשים. מ"פ אחד, מ"מ אחד וכ-20 לוחמים, חלקם עדיין בפיג'מות, מצילים קיבוץ שלם.