הביביזם חטף מהלומה קשה, הוא לא הולך לעזוב בלי קרב

לא מעט עיתונאים הספידו ביממה האחרונה את דרכו הפוליטית של נתניהו. גידי וייץ תיאר ב"הארץ" ש"החיים ירדפו אחריו בימים, והמתים ירדפו אחריו בלילות", חיים לוינסון כתב באותו עיתון ש"אזרחי ישראל רואים את ההנהגה המנותקת ומתפכחים. זה נגמר", והעריך כי אחרי המלחמה "ייכתב פה סיפור ישראלי חדש". אפילו כאן בוואלה!, כתב ניר קיפניס כי "צו השעה הוא לנשוך את הלשון, לנצור את המקלדת, לאחל לנתניהו שיזכה להנהיג את עם ישראל לניצחון מזהיר - ולבוא עמו חשבון ביום שאחרי".

הם כנראה צודקים. אדם סביר לא מעלה על דעתו שנתניהו וממשלתו יצליחו להימלט מאימת הציבור (ואולי גם הדין). מצד שני, אדם סביר לא היה מעלה על דעתו שראש ממשלה מנהל מו"מ קואליציוני קמצני בזמן שטרם נקברו גופות 1,300 הרוגים. מדבר אחד הם מתעלמים: זה לא ייגמר בלי קרב.

למרבה הצער, אלו הסבורים שהעימות הפוליטי הפנימי החריף הסתיים, מפריזים בהערכותיהם. אלו ששוגים לחשוב כי נתניהו "לא יוכל להמשיך בתפקידו" ויירד מבמת ההיסטוריה תוך מספר חודשים יחד עם שופריו וחסידיו השוטים בתוגה ואצילות, כמו גולדה או ניקסון - שוגים בהבנת האיש ובהזלגת משאלות לב לניתוחיהם. זה לא יקרה ללא קרב.

לא צריך להרחיק ולבחון זאת לפי התנהלות העבר. מספיק להתחיל בשעה 6:29 בבוקר יום שבת: חרף הכישלון המודיעיני (אך גם האסטרטגי והמדיני) הגדול בתולדות ישראל, חרף הקונספציה שקרסה, חרף הזעם הציבורי, ועוד לפני הלבה הרותחת שתישפך מצד משפחות החטופים - כל התנהלותו של נתניהו (ושופרותיו המתמעטים בתקשורת), מספרת כי הם חושבים על היום שאחרי. לא רק חושבים, אלא פועלים.

רשימה חלקית בשבעה ימי לחימה, בזמן שחללנו נקברים: הקמת קבינט החירום מתעכב בחמישה ימים בשל התעקשות אשת ראש הממשלה על ביזור כוח ליריבים פוליטיים; מינוי לתפקיד הרגיש ביותר של מתאם השבויים והנעדרים קצין שנזרק מצה"ל על חשבון איש מתאים ממנו בהרבה - ראש המוסד לשעבר יוסי כהן (בעבר בן-בית בבלפור, שכל חטאו היה שקרא לפני מספר חודשים לעצור את החקיקה המשטרית מתוך סכנה לביטחון ישראל); קידום שערורייתי של שר התקשורת חבילת הטבות לערוץ 14, המשתלב בקמפיין באותו ערוץ שמפנה את החיצים לצה"ל ולמחאה; וכל זה לפני המחשבה הבלתי נמנעת שחלפה בראשו של כל אזרח השבוע ומעידה על שבר האמון - מה היה קורה אם פרופיל החטופים וההרוגים היה שונה?

אבל שיא השיאים היה בלילה שבין חמישי לשישי, עם פעילות צבאית שטבולה כולה בצרכים פוליטיים, כשברקע הודעות טלגרם של עיתונאי ימין עם כוח לא מבוטל בערוץ הנצפה בישראל - שהכווין את ראש הממשלה וכוחות לצה"ל להריסת פיצרייה בחווארה. נחדד, כי באמת קשה להפנים: כיתות אבטחה וכוננות בכלל חלקי הארץ מתריעות על חוסרים בנשק ובכוח אדם - ובממשלת ישראל עדיין קורצים לבייס. מיהו אותו בייס אתם שואלים? מה נשאר ממנו? לפי סקר מעריב מסוף השבוע מדובר ב-19 מנדטים. שני שליש מבוחריו במפלגתו עדיין סבורים שנתניהו הוא האיש להוביל את המערכת הפוליטית בשעה הקשה הזו, שנוצרה במידה רבה באשמתו. זה המון.

ביביזם הוא אינו השקפה או דת. אפילו לא רעיון. ביביזם הוא קודם כל מפעל ג'ובים מפנק, שגם אם נכנס לקיפאון תפעולי, לא יוותר בקלות. המכונה הביביסטית מפרנסת רבים, שיתקשו לוותר עליה: משי גולדן ועד לעידית סילמן, מעמיחי שיקלי ועד גל הירש, מברדוגו ועד לשופרות תועמלניות כמעט בכל גוף חדשות, שנהנות מ"הדלפות"; מערוץ שידור (עם נתוני צפייה שקשה לזלזל בהם) שכל קיומו הכלכלי נשען על נתניהו - ועד לתדרוכים פוליטיים נגד צה"ל שנערכים מדי שעה מטעם סוכני רה"מ (היעד הראשון: מיצוב האירוע כ"מאבק על הנרטיב בין הצבא למערכת הפוליטית". זאת למרות שהרמטכ"ל כבר לקח אחריות, ונתניהו לא).

המכונה חייבת להגן על עצמה ובתוך כך על הבורג המרכזי שלה.

לא מדובר כאן בפסימיות, אלא בריאליזם: אנשים שונים מסיקים מסקנות שונות מתרחישים שונים. ניתן לראות זאת בבירור ברשתות החברתיות, שאחרי יומיים של הלם - חזרו להיות מטען נפץ רעיל בשירות ראש הממשלה. בן גוריון אמר בזמנו משפט שחרוט בחלק מבסיסי צה"ל: "האמת המרה - אבל האמת".

והאמת היא שקשה למחות ביממה למעלה מעשור של פולחן אישיות, של שנאה יוקדת לאליטות פיקטיביות, של תיעוב למערכות השלטון הוותיקות, שפרטו על כל נים ונים - מדומיין ולא מדומיין - של קיפוח ומירמור. מתי בפעם האחרונה התעוררתם בבוקר ושיניתם את דעתכם מהקצה לקצה? אין לצפות מהם לפעול אחרת ולחשוב אחרת. קל הרבה יותר להאשים את הצבא, את המודיעין ואת שקמה ברסלר.