אחרי שנוריד את ראשי חמאס - נראה לנתניהו את הדלת

ישראל תנצח. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח. אני לא יודע כמה זה יעלה. אני יודע שאין אפשרות אחרת. השואה שהתרחשה כאן בשבת השחורה של שמחת תורה, העירה כוחות אדירים. העם הזה יודע להתעלות ברגעים כאלה. הרגעים האלה קורים עכשיו. חמאס עשו בעוטף עזה את הטעות הפטאלית שעשו היפנים בפרל הרבור. הם יגמרו באותו מצב צבירה (אבל לא מאותה סיבה: אף אחד לא ישתמש בנשק גרעיני נגד עזה). הניצחון של חמאס בשבת (והוא היה מהדהד) הוא גם האסון שלהם. הם תמרנו את ישראל לקוראלס של עצמם. לישראל אין כעת שום ברירה, אלא לפרק את חמאס. לרסק אותו.

בימים האחרונים הייתה כאן בהלה. היו ניצני פאניקה. אנשים מסתובבים טרוטי עיניים כי לא הצליחו להשיג לעצמם M16. זה מיותר. אנחנו ננצח כל קומבינציה של אויבינו. גם כשהיינו 600 אלף יהודים, נטולי נשק משמעותי או סיוע חיצוני, מול ים גועש של ערבים, כנופיות וצבאות ערב, ניצחנו. גם כשהפתיעו אותנו ביום הכיפורים עם אלפי טנקים גולשים לעבר הכנרת וצולחים את התעלה, בסוף ניצחנו. צפויים לנו כאן כמה חודשים קשים, אבל אסור לסיים אותם בלי הלקח וההישג ההכרחיים: אף אחד מהנהגת חמאס אינו בחיים. ההנהגה הצבאית, המדינית, האזרחית, החינוכית, הכלכלית והחקלאית. כל הנהגה שהיא. אף לא אחד.

ביום שאחרי, רוב הכוח הצבאי של חמאס צריך לבלות עם 72 בתולותיו בעולם הבא. מאיפה ישיגו כל כך הרבה בתולות? בעיה שלהם. ביום שאחרי, אסור שיהיה בעזה כוח צבאי משמעותי שיכול לאיים על הילדים שלנו. אין יותר צבע אדום. כל שיגור, של מי שלא יהיה, לאן שלא יהיה, ייענה במחיקת שכונה. כל צבע אדום, יצבע באדום את עזה. הפרימטר יהיה ברוחב של 3 קילומטרים לפחות, וכל מי שייכנס אליו, בטעות או בכוונה, יירה מיד. הסיפור הזה נגמר

ועוד משהו: איראן צריכה לשלם מחיר כבד. במזומן. לא באיומים, במעשים. כן, בדיוק על פי מדיניות "זרועות התמנון" של נפתלי בנט. מי שמעודד, מלמד, מממן ומארגן טרור מהסוג הזה נגד עמנו, צריך לשלם. לא בבית חנון. בטהרן. אפשר לפגוע בחלק ניכר מתשתית הגז והנפט של איראן, די בקלות. אפשר לייצר דאחיה בלב טהרן.

אין לאיראן מענה קונבנציונלי משמעותי מולנו. בשלב הזה גם אין לה גרעין. מה שיש לה זה יכולות טרור, מיליציות ומכונת מלחמה רצחנית בשם חיזבאללה. אז את הטרור היא כבר הפעילה, בדרך הנפשעת ביותר שאפשר. את חיזבאללה היא מוזמנת להפעיל. אני מקווה שהמזוקנים בטהרן כבר קיבלו הודעה שאם נסראללה יעז לחרוץ טיל, רקטה או לשון, הם יכולים להיפרד מבארות הנפט שלהם. על הפשע הזה, האייתוללות צריכים לשלם את המחיר היקר ביותר במחירון. אף על פי שהם פרסים.

לא, אני לא מתלהם. אני בסך הכל חפץ חיים. מי שקיבתו רגישה, מוזמן להסתלק מכאן עד אחרי המלחמה. יכול להיות שזה יעלה לנו ביוקר רב ויכול להיות שזה יגרום כאן הרס לא פשוט. אבל בשכונה שלנו, מי שמחפש בזול, בסוף משלם ביוקר. ואנחנו צריכים עכשיו לפרק את חמאס בכל מחיר. כן, כל מחיר. קוראי הטור הזה יודעים שלאורך השנים הטפתי, חזור והטוף, מעל כל פסקה או מיקרופון, שאסור להשלים עם חמאס. שאסור להכיל את חמאס. שאסור להאכיל את חמאס. שמי שמגדל את חמאס עכשיו, יתעורר עם חיזבאללה על הגדר הדרומית אחר כך. אז התעוררנו.

בצד שלי, המרכז־שמאל הליברלי, הייתי כמעט היחיד. בימין נשמעו קולות רבים כאלה. אבל בקרב מקבלי ההחלטות, יוק. ולא היה מי שייתן את הפקודה. ישראל התמכרה לשקט. ישראל למדה לשקר לעצמה. ישראל סיפרה לעצמה סיפורים. ישראל, וזה הכי גרוע, חטאה בחטא היוהרה. לפני כשנתיים ישבתי אצל בכיר מאוד במערכת הביטחון והוא הפתיע אותי עם זה: "חמאס", הוא אמר, "זה הארגון הכי רציני, הכי נחוש, הכי מתוחכם ומסוכן. יותר מחיזבאללה". נו, אז מה עשינו עם המידע הזה?

המערכת כולה ראתה בחמאס סוג של ילד כאפות שכונתי מנוזל. אטמנו להם את המנהרות, הורדנו אותם על הברכיים, הקמנו מכשול אדיר, גדר גבוהה, מגדלי שמירה, מערכות רובוטיות של "רואה יורה", חיישנים, כלי טיס לא מאוישים, תצפיות. סגרנו את חמאס בכלוב שלו וזרקנו את המפתחות לים. ובכן, הכלוב נפרץ ומתוכו יצאה מפלצת. הקונספציה שוב קרסה. 50 שנה בדיוק אחרי קודמתה. אלא שהפעם זה היה מחריד יותר. הפעם, אלה היו אזרחים. תינוקות. סבתות. ראשים ערופים, נשים מחוללות, גופות שרופות.

איך כותבים טור אחרי אירוע כזה? מה מכין אותך לזה? מאיפה מביאים מילים שימחישו מה קרה כאן? מאז שאני זוכר את עצמי, הקפדתי לא להשתמש במילה "שואה" בשום הקשר, חוץ מהשואה. ומה היה כאן, בשבת? פוגרום? טבח? שחיטה? מיני־שואה? לייט? ובכן, הייתה כאן שואה. לא בממדיה הפיזיים. בממדיה האנושיים. באכזריות, במפלצתיות, בכוונה, בדרך הביצוע.

כשילדים יהודים מסתתרים בממ"דים והוריהם הנואשים מתפללים שלא יבכו, כדי שהפורעים לא ייכנסו ויציתו את הבית עליהם, זו שואה. שמחת תורה הפכה לשחיטת תורה. ביום שישי עוד חלמנו על טיסה לריאד. בשבת, נחתנו בלב הג'יהאד.

כן, היה כאן מחדל מודיעיני בהיקף תנ"כי. אין עליו כפרה. היום כבר יודעים שפחות מעשרה אנשים היו בסוד המבצע בצמרת חמאס. זה לא מנקה אף אחד מאחריות. זה אפילו לא נסיבות מקילות. את כל זה נלמד, ננתח ונתחקר ביום שאחרי. אני סומך, בעיניים עצומות, על כל קברניטי מערכת הביטחון שיידעו ללמוד את הקריסה, להפיק ממנה לקחים ואם יש צורך, אז גם להסיק מסקנות אישיות. וכנראה שיהיה צורך. אין לי שמץ של ספק בזה.

הרמטכ"ל דן חלוץ התפטר מיד עם סיום תחקירי מלחמת לבנון השנייה. מפקד פיקוד הצפון אודי אדם הניח את המפתחות ביום האחרון של המלחמה. ראש השב"כ כרמי גילון התפטר אחרי רצח רבין (אבל קודם חיסל את המהנדס יחיא עיאש). ראש אמ"ן אלי זעירא התפטר אחרי יום כיפור (אבל ממשיך לטעון עד היום שהכל בסדר). ויש דוגמאות רבות נוספות.

בכל מה שקשור לקצינים, מפקדים ולוחמים, יש לי ביטחון מלא בצה"ל, בשב"כ, באגף המודיעין, בחיל האוויר ובלוחמים המופלאים שלנו. מפקדיהם הם הטובים ביותר שיש לנו. אין טובים מהם. תהפכו את המדינה, לא תמצאו לוחמים יותר ראויים מהרצי הלוי, רונן בר או תומר בר. ולכן, את מה שצריך לעשות, נעשה אחרי שנשלים את מה שחייבים לעשות: לנצח ולרסק את אויבינו.

לצד המחדל, השאננות, הזלזול והיוהרה היו כאן אין־ספור מעשי גבורה. של אזרחים, לוחמים, קצינים, רבש"צים, אמהות, הורים, נערות ובחורים. אנשים שנלחמו בשיניים ובציפורניים על הבית. אנשי שב"כ, מהיחידה המבצעית, שהוקפצו מבעוד מועד וניסו לבלום את גל הפלישה ההמוני בגופם. חלק מהם לחמו עד הכדור האחרון. לפעמים גם אחריו. עוד רבות ידובר ויסופר עליהם. הרוח הזו מנעה מאיתנו אסון כבד פי כמה. הרוח הזו, שרק הולכת ומנשבת ומתגברת עכשיו, היא המפתח לניצחון שאנחנו פשוט חייבים להשיג.

ההתלבטות היא מה לעשות עם מה שמכונה "הדרג המדיני". הכנופיה הרקובה, המושחתת, הלא מוכשרת, המרושלת והנפשעת שהשתלטה על חיי המדינה הזו והדהירה אותה לאבדון בעיניים פקוחות, למרות כל האזהרות המפורשות. איך מתייחסים לחבורה הזו, מנתניהו ועד גלית דיסטל, מבן גביר ועד סמוטריץ', בימי מלחמה? האם נופלים לספין של "עכשיו כולנו מאוחדים", גם אם מי שמנסה להפיץ אותו הוא מי שניסה לפרק אותנו לגורמים?

בעשורים שבהם אני מסקר את ראש הממשלה, שוחחתי לעומק עם מאות מאנשיו. כמעט כל מי שהיה שם. זוטרים, בכירים, גלויים, סמויים, כל הסוגים והמינים. ראשי הסגל, המנכ"לים, היועצים, המקורבים, המוציאים והמביאים, המלקקים, המשקרים והמסכסכים. כמעט כולם. וגם, להבדיל, עם כל ראשי זרועות הביטחון לדורותיהם. אני מעריך שבסביבות 90% מהציבור הזה, אני מדבר על מאות אנשים, סיימו את דרכם עם אותה מסקנה בדיוק: האיש וסובביו, בעיקר משפחתו, מהווים סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה. בשלב הזה של השיחה נהגתי לשאול מדוע לא יואיל בן שיחי לצאת לתקשורת ולספר את אשר הוא יודע, ולא יסתפק בלשגר אותי לקו האש. שמעתי את כל סוגי התירוצים.

מה שהייתי אומר להם בשלב הזה הוא: חברים, זה ייגמר באסון. כשזה יקרה, אתם תתחרטו. אתם לא תוכלו להביט על עצמכם במראה. אתם תשאלו את עצמכם: איך שתקנו. למה פחדנו. הם בדרך כלל השפילו עיניים.

אגב, גם עכשיו מהלכים בינינו עשרות מהם. גם כאלה שנסו מאזור האסון הנתניהואי לאחרונה. שנתם נטרפה מדאגה בשנים האחרונות. ככל שהלך הטירוף והעמיק, ככל שהלכה ההיטרללות וטירללה, כך הם הבינו שזה מתקרב. כשנתניהו הקים את קואליציית הבלהות שלו, הדאגה הפכה לוודאות. השאלה הייתה לא אם יקרה כאן אסון, אלא מתי. האם זה ייגמר במלחמת אזרחים, או במלחמת עולם.

לפחות חסכנו את מלחמת האזרחים. העובדה שנתניהו העז לקחת בריון ילדותי כאיתמר בן גביר, לתת לו את המפתחות לחבית אבק השריפה הנפיצה ביותר באזור ואת המשטרה ומג"ב, היא לא פחות מפשע. חצי שנה קודם לכן נתניהו סירב להצטלם עם האיש הזה. שלשום, הגיע בן גביר לאן שהגיע והודיע, מול המצלמות והמיקרופונים, שישראל נערכת לשומר חומות 2, תוך שהוא מתריע מפרעות בערים המעורבות. באותם רגעים מרטו כל ראשי זרועות הביטחון, כולל המשטרה, את מה שנותר משערם. עד אותו רגע, לא נרשמה שום התעוררות במגזר הערבי. להפך.

הבדואים בדרום, שספגו מכה קשה, עסקו בארגון חבילות לחיילים. זה לא אומר שלא צפויות צרות מהכיוון הזה, אבל להתחיל לדבר על זה בשלב הזה היה פשוט להשליך רימון יד לתוך מדורה. וזה בדיוק מה שבן גביר מסוגל לעשות. האיש הזה ניהל בחייו בעיקר הפרות סדר. הוא לא יודע מה זה עבודת מטה, הוא לא היה על מדים אי־פעם, הוא לא יודע מה ההבדל בין טקטיקה לאסטרטגיה. הוא יודע רק לגלגל עיניים ולעורר תשומת לב ומהומות. הוא ילדותי, חסר כל אחריות, נטול רסן. מכונת כאוס. ואותו, מינו כאן לאחראי על הביטחון הלאומי. אז מישהו מתפלא שכך נראה הביטחון הלאומי?

מי שמציץ בנתוני סקר "מעריב" מהיום, רואה את הזינוק של בני גנץ והמחנה הממלכתי ל־41 מנדטים. רובם על חשבון הליכוד. הם משקפים את הזעם הגדול של הליכודניקים, שמבינים כי רומו. זה לא אומר שאלה יהיו הנתונים גם כשנגיע לסוף האירוע. לנתניהו יש כישרון נדיר לגנוב את הקופון ולהטיל על עמיתיו את האסון. אני בספק אם זה יעמוד לו גם הפעם, אבל גנץ לקח הימור מסוכן. הוא לקח אותו, בהשראתם של איזנקוט וסער, לא מסיבות פוליטיות אלא מסיבות פטריוטיות. הציבור מבין את זה.

את גנץ אפשר היה לצרף לממשלה כבר במוצאי שבת. כן, כבר אז הבהיר הרמטכ"ל לשעבר שאין לו תנאים, הוא לא רוצה זכות וטו, לא רוטציה, לא פריטטיות ואפילו לא להרחיק את הפירומנים מהממשלה. אז למה זה לא קרה עד יום רביעי? כי גברת נתניהו התנגדה. פרסמתי את זה ביום שלישי בטוויטר. לאט־לאט השתחררו הקולגות שלי מהפחד המצמית, והצליבו. כמעט כולם. עמיתי עמית סגל אפילו הוסיף שהיא משגרת וואטסאפים נזעמים לשרים, נגד הכוונה ללכת לאחדות. היא לא בוטחת בגנץ. הוא יתקע סכין בגבו של בעלה.

בואו נתעלם רגע מהחוצפה (שהרי הסכין שתקע נתניהו בגבו של גנץ, עוד מחלידה שם, בפנים). העובדה שהאיש הזה הפריט את סמכויותיו השלטוניות ל"רעייתו" (אגב, גם לבנו), היא אם כל חטאת. אני מדווח על זה בערך 20 שנה. אין בישראל אפילו אחד, מכל אלה שהיו שם בסביבה, שלא מכיר את זה. גם בליכוד מכירים. גם בקואליציה. גם בממשלה. גם במערכת הביטחון. כולם מכירים, ושותקים. גם כשפלרטטנו כשהמשפחה פיטרה את גלנט, גם כשהבן לחץ על האב לא להסיר את המגנומטרים בהר הבית, ובעוד מקרים רבים, כולם שתקו. הם מפחדים. מכונת הרעל שהוקמה כאן, הילכה אימים על כל השפנים האלה. אני מאמין שעכשיו הם מתחרטים.

זה מה שהכריע את הדילמה שלי. האם לכתוב כאן שהמשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה היא סכנה לכולנו, או להבליג עד אחרי המלחמה. החלטתי לכתוב. למה? כי זו האמת. כל מי שמתעלם ממנה או דוחה אותה, הוא בת יענה. במקרה שלנו, בת היענה תחבה את ראשה לחול, והוא נערף.

לו הוא היה מנהיג אחראי, היה נתניהו צריך לפרק מיד את קואליציית העוועים שלו, להעיף את בן גביר וסמוטריץ' לכל הרוחות, ולהקים קואליציה ציונית שפויה. עם לפיד, ליברמן, העבודה והמחנה הממלכתי. לשגר את החרדים לאופוזיציה, כדי שיעשו חשבון נפש. לבטל מיד את 15 מיליארד השקלים שנסחטו בשבועות האחרונים לטובת סקטורים ומגזרים ולהעביר אותם למאמץ המלחמתי, לשיקום העוטף, לשיקום יכולותיו של צה"ל.

לתת לשב"כ הוראה ליד קשה נגד המתנחלים הקיצונים, שמתעקשים להגיע לכל מדורה ביו"ש כדי להפוך אותה לשריפת יער. לקרר ככל האפשר את השטח ביו"ש, כדי שאפשר יהיה להשתמש בכל הכוח במקומות הבוערים. אבל נתניהו, בפרץ לא יתואר של אופורטוניזם פחדני, אמר למי שאמר שהוא לא ירחיק אותם כי הוא צריך לחשוב "עם מי יישאר ביום שאחרי".

מר נתניהו, השאלה היא לא "עם מי תישאר" ביום שאחרי, אלא האם אנחנו נישאר כאן, ביום שאחרי. הבלוק שלך חשוב לך יותר מהמדינה והחיים שלנו. זו האמת. מ"שומר ישראל", הפכת לעוכר ישראל.

הרשת מלאה בהתפארויות העבר של נתניהו, שנשמעות עכשיו מגוחכות במיוחד. איך הוא יושב ליד גורי אלפי ומסביר לו שההתמחות הראשית שלו היא לזהות סכנות. אצלי, זה לא יקרה, הוא משנן. אני שומר ביטחון ישראל. אני יודע לזהות את הסכנה ראשון, לנקוט נגדה אמצעים. סרטון בחירות שלו מ־2015 נראה היום גרוטסקי במיוחד: זוג הורים פותח את הדלת, וביבי, הדוד הטוב, עומד שם ושואל אם הם הזמינו בייביסיטר. על מי אתם סומכים שישמור על הילדים שלכם? הוא שואל בזחיחותו האופיינית. עליי או על בוז'י או ציפי, או כל האפסים האלה.

ובכן, סמכנו עליו. עכשיו אנחנו קוברים את הילדים שלנו. וגם את הוריהם. ואחיותיהם ואחיהם. וסבא וסבתא. אזור שלם נמחק. ועל ידי מי? צבאות מצרים וסוריה? חיזבאללה? איראן? על ידי ארגון טרור שאותו נתניהו ממש גידל, מימן ושימן. ומי תכנן את כל זה? יחיא סנוואר, האיש שנתניהו שחרר בעסקת שליט. האיש שהתכתב עם נתניהו במהלך המו"מ על ההסדרה המי־יודע־כמה, בשנת 2018, ושלח לו פתק בכתב ידו ובעברית, בזו הלשון: "קח סיכון מחושב".

הסיכון שלקחנו עם נתניהו, לא היה מחושב. זו הייתה כרוניקה של אסון ידוע מראש. היא התנפחה לממדים מפלצתיים אחרי הבחירות האחרונות, עם הקמתה של ממשלת החורבן הנוכחית והיציאה למתקפה הברוטלית על הדמוקרטיה, פרי טירופם הקודח של יריב לוין, שמחה רוטמן ופורום קהלת. עם כל אלה צריך יהיה לבוא חשבון בהמשך. היום, מואיל מיקי זוהר להודות שההפיכה הזו לא מעניינת את הציבור. היום, מואיל יואב קיש, מהשותפים הראשיים למחדל, להגיד שזו הייתה טעות.

תגידו, לא שמעתם את האזהרות? הרי נתניהו סירב לפגוש את הרמטכ"ל ערב ההצבעה על ביטול עילת הסבירות. הם סירבו להפגיש את הרמטכ"ל עם הח"כים והשרים, וכשצה"ל שיגר שני אלופים לכנסת, רק שניים או שלושה ח"כים טרחו לפגוש אותם. הם לא רצו לשמוע שהאירוע המטורף הזה מפרק את צה"ל, פוגע בהרתעה, מרסק את החברה. זה לא עניין אותם. שיכרון הכוח, מנטרת ה"64 מנדטים", היהירות האינסופית, הביזה הבלתי נגמרת. כל אלה התפוצצו להם עכשיו על הפרצוף. ביצת הדמים מרוחה עליו. הם לא יודעים איך נפטרים ממנה. הם לא ייפטרו ממנה.

הטכניקה של נתניהו פשוטה: בכל הופעה מהופעותיו הספורות הוא מגיש לנו תיאורי זוועה על מה שקרה. הוא מנסה לייצר אמפתיה. הוא שוכח לציין במשמרת של מי זה קרה. מי נושא באחריות למה שקרה. הוא חושב שאם נשתכנע שהוא ואנחנו שותפים לצרה, זה יועיל. במקביל, מכונת הרעל שלו ממשיכה לעבוד. הם ירדו קצת מתחת לרדאר. בוטים וחשבונות פחות מזוהים משתתפים באופנסיבה, שהחלק הראשון והמחריד במיוחד מתוכה היה להאשים בוגדים בתוך הצבא, או השב"כ, או השמאל, בשיתוף פעולה עם חמאס.

חבר'ה, לא הייתם כאן מ־2009? הכל גלוי, הכל פתוח, הכל ברור וידוע: מי ששיתף פעולה עם חמאס היה נתניהו. הוא הודה בזה בקולו. הוא הסביר שזה חשוב וזו המדיניות שלנו. אף שהבטיח להפיל את שלטון חמאס. הוא החליש את אלה שחתומים איתנו על הסכמים והכירו בזכותנו להתקיים, וחיזק את אלה שנשבעו להשמידנו והם מחויבים לדתם הקיצונית, שרואה בנו חזירים וקופים.

אתם לא מאמינים? תעשו גוגל. בעצם, אל תעשו. זה רק ירגיז אתכם. תמצאו שם מאות דיבורים וציטוטים של כו־לם. בחרתי רק אחד, מראשי הכת, אולי המשיחי והפתטי ביותר, אראל סג"ל: "כן, נתניהו מעדיף את שלטון חמאס. זה עובד לו", זועקת הכותרת של סג"ל במרץ 2017. נשבע לכם. ויש המשך ארוך, מייגע ובעיקר מדהים. איך אפשר להשתלט על נשמות של אנשים, ולהפעיל אותם אחר כך מרחוק בכל משימה, קטנה ומגוחכת ככל שתהיה.

ולא, האלטרנטיבה היא לא לנהל מו"מ להקמת מדינה פלסטינית עם אבו מאזן. האופציה הזו לא קיימת כרגע בתוכנה כלשהי. עובדה: הממשלה הקודמת, זו של האחים המוסלמים, סירבה בתוקף לקיים דיאלוג מדיני עם הרשות הפלסטינית. נפתלי בנט נשא באו"ם נאום שלם בלי להזכיר את הפלסטינים. הממשלה הנוכחית ישבה כבר לשלושה סבבי דיונים ב"תהליך שארם", בחסות אמריקאית, עם הפלסטינים. כולל מחויבות ואשרור ההסכמים הקודמים בינינו. זו האמת, רבותיי. אלה העובדות. גם חיזקו את חמאס, גם דיברו עם אבו מאזן.

אז מה עושים? אני לא יודע. אני יודע מה צריך לעשות. כרגע, אנחנו בהפוגה. היא דומה למה שקרה לבריטים בין הפלישה הגרמנית לפולין והכרזת המלחמה, לתחילתה של המלחמה עצמה. בהפוגה הזו, הבריטים נפרדו מצ'מברלין ומינו את צ'רצ'יל. האם יש לנו צ'רצ'יל? לא יודע. אבל יש לנו צ'מברלין, והוא מנסה לשכנע אותנו עכשיו ש"שקט, יורים". לו היה מינימום של אחריות לאומית ומצפון בנבחרי הציבור שלנו, זה היה צריך לקרות מאליו. כמו שצ'מברלין הבין, בזמנו, שזמנו עבר. איך נתניהו עצמו צעק לכיוונו של אהוד אולמרט במליאת הכנסת, אחרי לבנון השנייה: "מישהו חושב שאפשר לתת לקברניט של הטיטאניק עוד אונייה?".

אין לנו עוד אונייה. נתניהו בחיים לא יתקרב להישגיו של אולמרט בנושאי ביטחון. נתניהו בעיקר נאם נגד גרעין, בעוד אולמרט השמיד גרעין. נתניהו שחרר 1,100 חמאסניקים, ביניהם כל צמרת חמאס הנוכחית בעזה. אולמרט סירב לשחרר אותם, זמן קצר קודם. אבל נתניהו תקוע עכשיו שם, וכולנו בני ערובה בידיו. אז זה מה שיש, ועם זה נצטרך לנצח.

נזכרתי פתאום ביוסי שריד. כן, היה פעם איש כזה. בשמאל, רחמנא לצלן. כשחייהם של תושבי הצפון הפכו לגיהינום וילדיהם גדלו בצל הקטיושות, קם שריד ועבר לגור בקריית שמונה. שלוש שנים. הוא גם עבר למושב מרגליות סביב היציאה מלבנון, וגר גם תקופה בשדרות. איפה ישנם עוד אנשים כאלה כאן היום? מי מהטיפוסים המופרעים בקואליציה הנוכחית מסוגל למעשה כזה? השאלה הנכונה יותר היא מי מהם ראוי למעשה כזה. אם אני תושב בעוטף, אני לא מוכן לקבל אותם בכלל.

עד לא מזמן עסקה מכונת הרעל הביביסטית בשיסוי ובהסתה מחרידים נגד קיבוצניקים. למה? ככה. אתם זוכרים שהתארגנה כאן חבורה הזויה שבמשך כמה שבועות חסמה את הכניסות לקיבוצים? ניסיתי להבין מהם מה הסיבה. המחאה, זו הייתה הסיבה. אבל המחאה היא לא אירוע של הקיבוצים. ממש לא. יש במחאה קיבוצניקים, מושבניקים ובעיקר עירוניים. הרבה מאוד עירוניים. למה לסמן את הקיבוצניקים? ככה. כי הם גרים במקומות מסוימים וקל לחסום אותם.

אני שואל את עצמי מה האנשים האלה חושבים לעצמם היום. האם הם אי־פעם יבואו חשבון עם זה שהסית אותם? עם זה שהרעיל את נשמתם? עם זה שלימד אותם לשנוא בעוצמות האלה? ואת מי? את אלה ששרטטו את גבולות הארץ הזאת? את אלה שבתי העלמין הצבאי מוצפים בבניהם ובנותיהם? את אנשי עוטף עזה המדהימים, המרהיבים, החיים ילינים, החלוצים שחיים שם כל השנים, מגדלים את ילדיהם תחת האיומים ומאמינים שיש כאן מדינה ששומרת עליהם?

הם לא עוטף עזה. זה נגמר. הם עוטף ישראל.

כשנשאל מהי המורשת שלו, נהג נתניהו להגיד דבר קצר וממוקד: שומר ישראל. אז הנה הרקורד של שומר ישראל, נכון לעכשיו: במשמרת שלו, הפך חמאס מארגון טרור קטן עם כמה מאות רקטות, לארגון טרור גדול, מאומן, רצחני, עם עשרות אלפי רקטות. הוא קיבל את חיזבאללה עם כמה אלפי רקטות, וכעת יש לו קרוב ל־200 אלף רקטות. בתקופתו הופצצה תל אביב בפעם הראשונה ברקטות, במשך 51 יום.

בתקופתו הופצצה ירושלים, בירת ישראל, בפעם הראשונה ברקטות. בתקופתו פוזר ובוטל מצעד הדגלים המסורתי. בתקופתו הגיעה איראן למעמד של מדינת סף גרעינית. הוא כמעט היה יכול להיחשב גם כאבי הפצצה הסעודית, לו היה מסכים להעשרת אורניום בסעודיה במסגרת הנורמליזציה. הוא השיאן הלא מעורער בשחרור מחבלים. הוא שחרר את יחיא סנוואר ואת סלאח עארורי ורשימה ענקית של רוצחים כבדים, תמורת חייל חטוף אחד.

בתקופתו אירע האסון האזרחי הקשה ביותר בהיסטוריה, האסון במירון. בתקופתו אירע האסון האזרחי השני הכי קשה בהיסטוריה, אסון השריפה בכרמל. בתקופתו הפכנו מאחים לאויבים. הסולידריות התרסקה. השנאה התפשטה כאש בשדה קוצים. בתקופתו חלה נסיגה בברית עם ארצות הברית, ובעיקר עם המפלגה הדמוקרטית. הוא ראש הממשלה הראשון שהעז לפעול למען מועמדים רפובליקנים בבחירות לנשיאות. למזלנו, זה לא הספיק כדי להפוך את ג'ו ביידן לשונא. אהבתו של ביידן לישראל ולציונות גדולה הרבה יותר מתיעובו לנתניהו ולביביזם.

צפויים לנו ימים קשים. יהיו עליות, יהיו ירידות. יהיו הצלחות ואסונות. תהיה תקווה ויהיה דיכאון. בסוף כל זה יגיע הניצחון. אל תפקפקו בכך לרגע. ישראל מדינה חזקה בהרבה מסך מנהיגיה ועוכריה. זוהי שעתנו הקשה, אבל היא תהיה גם שעתנו היפה. זה תלוי אך ורק בנו.