באופקים נערכה אחר הצהרים (חמישי) הלווייתו של אריאל-אריק ביליה. אחרי ההלוויה ביקר השר יריב לוין אצל אלמנתו, שושנה. נסיבות הרצח המזעזע הן הנס העצוב של המשפחה. "במותו הוא הציל עשרה אנשים", מספרת הגיסה, מיכל צברי-ביליה מקיבוץ סעד.
בשבת שמחת תורה התעוררו מיכל וגיא צברי עם הילדים, בבית הסבתא באופקים, לקול צפירות האזעקה. חיש מהר הצטרפו אליהם הגיסה והגיס שושנה ואריאל, עם הילדים שלהם, "כדי שנהיה יחד באזעקות". אחרי כמה דקות כשיצאו החוצה לנסות להבין את המצב הם זיהו קול יריות, שבו הביתה בריצה נעלו את הדלת ועלו כולם לקומה למעלה לחדר צדדי כשדרך החלון הם רואים שמונה חיילים עולים ברחוב ואל מולם רץ שוטר שאחז באקדח שנראה מתקדם לכיוונם כדי לחבור אליהם בניסיון לאתר את מקור היריות.
אלא שאז חלה תפנית מבעיתה ולא צפויה בכלל: "החיילים" פתחו ביריות לעבר השוטר ורצחו אותו. "בעלי גיא עוד פתח את החלון וצרח להם שהוא משלנו", מספרת מיכל ביליה-צברי, ובמקביל השוטר הגיבור הזה תפס מחסה מאחורי פח, הרים את כובע המשטרה שלו וצעק להם 'מכוחותינו'. ללא הואיל. הם התקדמו עוד כמה צעדים הרגו אותו והמשיכו לעלות, רק כשהם התקרבו נפל לנו האסימון: שמענו שהם מדברים ערבית. הבנו שמדובר בכלל במחבלים".
"אמרנו לילדים להיות בדממה ואחרי כמה דקות של פחד מוות שמענו את קולות המחבלים כשהם כבר מנסים לפרוץ לבית. הם ניסו לפתוח את הדלת ואז שברו את התריסים בחלון הגדול שבסלון. כל זה, כשהם מדברים ביניהם ואנחנו שומעים הכול", היא הוסיפה.
מי שתפס פיקוד היה אריאל. אחרי הכול הוא לוחם עורב-גבעתי, שעבד בביטחון במעבר כרם שלום. "גיסי הגיבור לקח מוט ברזל שהיה בחדר ועמד בכניסה תוך כדי שהוא ואני עם טלפונים מנסים לתפוס את המשטרה שלא עונה", סיפרה גיסתו מיכל בפוסט ששיתפה בפייסבוק. "בשניות התלבטנו מה לעשות ואז אריאל אמר - צאו עכשיו. היינו אחד עשר בני אדם בחדר, כולל אסיף הקטנה שלנו שנולדה רק לפני חודש. אשתו פתחה את החלון ואחד אחרי השני התחלנו לצאת החוצה לגג של המחסן ומשם לגג של השכנים. אריאל לא הגיע אחרינו וקיוויתי שהוא מתחבא בבית כי המחבלים כבר היו ממש קרובים, אבל לא הספיק לצאת.
"נכנסנו למסתור של הדוד שמש. הילדים שכבו צמודים עם הפנים לרצפה מתחת לקולטים ואנחנו נצמדנו לקירות", המשיכה. "אנחנו לא יודעים כמה זמן היינו שם בדיוק, אבל זה היה למעלה משלוש שעות של חוסר וודאות מה עם אריאל. הילדים הקטנים כנראה הבינו את הסיטואציה ושמרו על דממה מוחלטת במהלך שעות שבהן אנחנו חשופים לצרורות ירי שלא נגמר, טיל אר-פי-ג'י שירו לנו לתוך הבית כשאנחנו על הגג, צעקות 'רימון' ואז בום אדיר ושקט מחריד. אזעקות ופגיעה ישירה על הבית שברחוב ממול, שמענו את האזרחים הצדיקים שהתארגנו למלחמה למטה ברחוב, את הקריאות לחילוץ פצועים. שמענו גם את המחבלים שהיו על הגגות לידנו והם ידעו שאנחנו על הגג כי הם ראו את חמותי בורחת מהחלון. נס שהם לא ירו בה, נס שלא עלו אחרינו לגג. בינתיים, שמענו גם את הכוחות שלנו שהגיעו לרחוב אומרים שצריך לירות על הגגות כי שם המחבלים. אבל גם אנחנו שם. גיא הוציא את הראש מקירות המסתור וסימן לחיילים בעזרת כיפה ומוצץ שאנחנו יהודים ויש פה ילדים. בעזרת הידיים סימן להם שאנחנו 10 אנשים, ואחרי כמה זמן העלו רחפן מעלינו כדי לאמת את זה", היא סיפרה בעדותה.
מיכל ציינה כי המחבלים נהדפו לרחובות פנימיים וחייל הגיע לגג. "ההקלה הייתה עצומה", משחזרת מיכל. "אבל היא נמשכה זמן קצר מאוד. בסריקות התברר שאריאל היקר, האח הקטן והכי שמח ומצחיק במשפחה, נרצח. המחבל ירה בו כשיצא מהחלון וכל הזמן הזה הוא שכב הרוג כמה מטרים לידנו ואפילו לא ידענו. במותו הוא הציל אות כולנו ואולי גם שמר עלינו כבר מלמעלה עם כל הניסים שקרו לנו על הגג".
התופת לא הסתיימה בכך. "החיילים הורידו אותנו מהגג לבית של השכנים כי היו עוד מחבלים ברחוב ובמרחק שני בתים מאיתנו היה הבית עם בני הערובה. נשארנו שם 20 אנשים בדירה שני חדרי שינה במשך כל היום וכל הלילה כשבחוץ עוד יש יריות, אזעקות ופיצוצים עד לבוקר למחרת. רותם וחן, השכנים היקרים שלנו, דאגו לנו לכל מה שהיה צריך, אוכל בגדים, מיטות, טלפונים הכול בלב רחב ודואג. בבוקר קמנו לרחוב מלא גופות, לבית שרוף והפוך כי מסתבר שבנוסף לטיל שהם ירו לתוך הבית הם גם נכנסו והפכו את החדרים אחד אחד כדי למצוא אותנו".
"זה נס טראגי", אומרת לוואלה! הגיסה מיכל. "היינו בלוויה אחת במקום באחת עשרה. הסוף הוא עצוב ומשמח ביחד אבל זה 'המכתוב' שלנו. אירוע כזה עוצר את החיים והופך אותם ובהתחלה זה זרע בנו המון פחד, אבל מהר מאוד מתאפסים ונזכרים שיש לנו בעצם צבא חזק וארץ נהדרת ואנחנו ננצח את זה. אנחנו מקווים שזו הייתה הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה כי הפעם עזה תימחק מהמפה".