כשהחלה מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ביישובים רבים בעוטף עזה - כל מי שיכל להגן על הבית, יצא החוצה. כיתות הכוננות, לוחמים ואזרחים יצאו לקרבות פנים מול פנים נגד המחבלים עם כל מה שרק אפשר - כלי נשק, כלי מטבח, הרכב המשפחתי.
אך בשביל היישובים מעבר לקו ה-7 ק"מ מהרצועה, משימת ההגנה הייתה כמעט בלתי אפשרית: לפני כמה חודשים הוחלט לרוקן את מחסני החירום שלהם מכלי הנשק כי הם רחוקים מהגדר. כך, למשל, קיבוץ ברור חיל, שניצב במרחק של 7 ק"מ ו-400 מטר מהגדר, ועל כן לא עומד בתקנים.
מי שלא נס על נפשו התבצר בביתו, ומי שרק יכול - יצא לכניסה לקיבוץ עם בקבוקי בירה ריקים, חתיכות בד ודלק - בניסיון להכין בקבוקי תבערה מאולתרים. "לא היה פה נשק בכלל, בכל הקיבוץ החזיקו נשק אחד ארוך", מספר בן קיבוץ, "יצאנו עם מצ'טות ותחמושת של אקדח, קיבלתי בארט (כלי נשק) ממלחמת השחרור מאחד המבוגרים ביישוב".
עם תחמושת מאולתרת ובקבוקי תבערה מוכנים לזריקה, הם הגנו במשך שעות מפני הזוועות שעלולות להגיע לאזורם, ובני קיבוץ שגרים ברחבי הארץ חזרו כדי לתת יד. "לא הייתי פה כשזה קרה, אבל ברגע שהבנו את סדר הגודל של האירוע, היינו חייבים לעשות את המינימום ולחזור לפה כדי להגן על הבית, לפחות עד שנתחיל במילואים", מספר י', בן קיבוץ. "זה פשוט דפוק, אתה בהלם. לעמוד בכניסה לקיבוץ כמו בש"ג של בסיס צבאי, אנחנו שומרים במקום שהיינו עושים שטויות כנערים, בנקודות שהיינו מבלים בהם שעות על גבי שעות. פתאום במקום הכי בטוח - רואים כלי נשק ומגנים מפני מחבלים".
בעמדות ניצבים כעת חברי קיבוץ בשנות ה-20 וה-30 לחייהם - מי שעדיין לא גויס. הם משווים ידיעות מהטבח הנורא ונתקפים בזכרונות נוסטלגיים מרגעים מתוקים מהילדות במקום - זכרונות שנראים כעת רחוקים כל כך.
חמישה ימים אחרי, המצב בקיבוצים כבר מתחיל להתאזן: "יש פה כוח של יחידה מיוחדת, עדיין חסר נשקים. כלי הנשק מיושנים, בקיבוץ אין נשק לחתום עליו. ההורים שלנו שומרים, החברים שלנו, הקהילה חזרה לשמור על הקיבוץ. כל מי שלא גויס - שומר".