כשנשמעה התראת צבע אדום בבוקר יום שבת, משפחת קלוש פעלה כפי שהורגלה ונכנסה לממ"ד - סוג של הרגל במושב ששוכן צמוד לגדר הגבול בצפון רצועת עזה. "רק שאז התחילה הרעשה מטורפת והתחלנו להבין שהפעם זה משהו רציני, אבל עוד לא הבנו עד כמה", שחזר נועם קלוש ממקום משכנו החדש אצל קרובי משפחתו, שם הוא מתארח עם משפחתו מאז שנמלט מהתופת במוצאי שבת.
כשהחלו להשמע קולות ירי נועם ואשתו הבינו שהפעם מדובר בחדירה למושב. מיד לאחר מכן החלו לעבור בקבוצת הווטסאפ של היישוב הודעות של אנשים שזועקים לעזרה. "זה היה קשה לקרוא את זה, ממש חוסר אונים". בחצר הבית שלהם נחתו מחבלים שטסו על רחפן, אלא שהם פרצו לבית אחר ודילגו על בית משפחתו. "אשתי ואני היינו רגועים ולא הראינו לילדים סימני דאגה. דיברנו בינינו בלחישות. הסברנו לילדים שהצבא ביקש שנהיה בתוך הממ"ד. אצלנו גם היה חשמל ומדי פעם היה חיבור לרשת האינטרנט. למזלנו היו גם שעתיים שבהן הילד הקטן נרדם. אני מדי פעם יצאתי מהממ"ד והבאתי מהבית קצת פירות, מים וספרי ילדים".
כשהם ספונים בשקט בממ"ד הם שמעו יריות והבינו שבמושב מתחוללים קרבות. לוחמי כיתת הכוננות היישובית אכן לחמו פנים אל פנים עם המחבלים שנחתו במושב, וכשהסתיים היום הנורא התברר ש-18 מחברי המושב נרצחו בקרבות עם המחבלים. אז גם הבין נועם עד כמה היו קרובים המחבלים לביתו. "כל השנים אמרו לנו שאם יהיה ארוע חדירה למושב, הצבא יגיע מהר וייקח שליטה, אבל הזמן עבר וזה לא קרה. עברה שעה ועוד שעה ועוד שעה ולקראת ערב אמרתי שאנחנו לא יכולים להישאר וחייבים לצאת. היו הבלחות של קליטה סלולארית ומישהו כתב שהוא הצליח לברוח ולצאת מהמושב ועוד מישהו כתב. פנינו לחמ"ל שלנו בשאלה אם אפשר לצאת, אבל לא היתה תשובה והחלטנו שאנחנו יוצאים. ארזנו מזוודה ויצאנו החוצה. ליד המכונית שלנו היה מצנח רחיפה של המחבלים. הכנסנו מהר את הילדים למכונית ונסענו. הרגשתי שאחר כך לא יהיה לנו סיכוי לצאת משם. בדיעבד מתברר שהיה לנו מזל ויצאנו בחלון זמן קטן שבו אפשר היה לברוח. זה היה הימור, אבל ידענו שלא נוכל לעבור לילה נוסף בממ"ד עם הילדים".
עוד לא ברור מה יעשו בעתיד וכרגע הוא ומשפחתו רק מעכלים את החוויה הקשה. "ייקח זמן עד שנוכל לחזור הביתה. וגם אז, אנחנו מבינים שנצטרך לחשוב על העתיד שלנו בנתיב העשרה. היום זה ברור לנו שדבר כזה יכול לקרות שוב ושאין לנו על מי לסמוך, לא על הממשלה ולא על מערכת הביטחון. אנחנו פשוט הופקרנו וכיתות כוננות נלחמו לבד מול עשרות מחבלים בכל יישוב. עד היום חשבנו שאנחנו יודעים מה בדיוק הסיכונים שכרוכים בחיים פה וידענו שפה אנחנו רוצים לחיות. לא דמיינו שמה שקרה בשבת עלול לקרות. היום אנחנו צריכים לחשוב על הכל מחדש".