"זה אבסורד, אבל חייכנו כששמענו ששני הילדים שלנו חטופים בעזה"

"הסיוט התחיל ב-7 בבוקר", מספרים הוריהם של איתי רגב (18) ומיה רגב (21), שהשתתפו במסיבת הטבע ברעים ונמצאו בין למעלה מ-150 החטופים בעזה.

"אני מקבל טלפון מהבן שלי, בן ה-14, הוא שאל אם שמעתי את האזעקות", משתף אילן רגב. "יש לנו 3 ילדים, אנחנו גרושים ואני לא גר איתם בבית. בשעה 8:01 אני מקבל טלפון מהבת שלי שאומרת 'אבא יש פה טילים, אנחנו בסדר אל תדאג, נחכה שזה יירגע ונצא הביתה'. אני בכלל לא ידעתי את המיקום של המסיבה, גם הם ידעו ברגע האחרון, ביקשתי ממנה שתשלח לי מיקום ליתר ביטחון והיא שלחה לי, יחד עם תמונה של המסיבה, הכל היה נראה בסדר".

"רגע לפני שהיא ניתקה אמרה 'אבא אני אוהבת אותך מלא, עוד רגע אני חוזרת, אתקשר מהדרך'. שעה, שעה וחצי אחרי היא לא מתקשרת, אני מנסה להתקשר והיא לא עונה, מנסה את איתי, לא עונה. אני דואג אבל לא מעלה על דעתי שמשהו כזה יקרה. בשעה 8:58 אני מקבל טלפון ממיה בצרחות, 'אבא יורים עלינו, ירו בי, אני מתה, הצילו'. ואז הגיהינום מתחיל..."

"טסתי דרומה, הצלחתי לעבור את המחסום, אני הייתי בידיעה שאני הולך להביא את הילדה, נכנס לעזה מצידי, נתקלתי במחסום נוסף, שם כבר לא נתנו לי לעבור ופגשתי הורים ובני משפחה שחווים סיפור דומה. עוד לא נפל האסימון שזה באמת קורה האירוע המטורף הזה, אני יושב שם קצת ואני מבין שאין לי מה לעשות שם, אז נסעתי לסורוקה כדי לברר אם יש משהו, אין כלום, עד שהגיעו לשם אנשים מהמסיבה שזיהו את הילדים שלי ואמרו לי שיש חבר'ה מהמסיבה שנסעו לקיבוץ פטיש, מיד נסעתי ועוד פעם עצרו אותי במחסומים ולא נתנו לי לעבור, עד שראיתי אוטובוס שיוצא משם והבנתי שהוא מעביר את הנערים מהמסיבה לסורוקה. עקבתי אחרי האוטובוס עד שעצר בבאר שבע והם לא היו שם, חיכיתי שם, הגיע עוד אוטובוס ועוד אוטובוס והם לא מגיעים. אני משתגע, כל הזמן בתחושה שירו על הבת שלי ואין לי מה לעשות, תחושה איומה של חוסר אונים".

"החשיכה מגיעה, כבר לילה, אני ממשיך לחכות בבית חולים ולבדוק אם יש משהו חדש כי כמות הפצועים שמגיעים עלתה ועלתה והילדים שלי לא מגיעים. מלכי, אבא של עומר, חבר של הילדים שלי שגם גר בהרצליה והיה איתם במסיבה, היה איתי בסורוקה והמתין גם לכל פיסת מידע, שהגיעה - נשלחה אליו תמונה שהוא רואה שעומר, הבן שלו, חטוף. ממש אפשר לזהות את הפנים והכל. בליבי אני קצת שמחתי שהבן שלו הוא אחד החטופים, זה נתן לי נחמה כי אני יודע ששלושתם ביחד, ואם עומר חטוף ובחיים אז כנראה שגם הילדים שלי איתו. עוד לא ידעתי כלום, ואז גם אלי הגיע סרטון שאני רואה את עומר ואיתי כפותים וזרוקים על טנדר בעזה. זה אבסורד, אבל חייכתי, יש לי חצי נחמה שהילד שלי חי, זה עדיף על מוות".

"באותם רגעים על מיה עדיין לא היה שום מידע והיא הייתה בגדר נעדרת, לא היה לנו מושג איפה היא. במשך 43 שעות התפללנו שהיא גם נמצאת בין החטופים, יחד עם איתי ועומר. אף גורם לא פנה אלינו, עד יום שני שהגיעו אלינו שני אנשי צבא והלב שלנו נופל מהפחד. 'לשמחתנו' הם דיווחו לנו שמיה נמצאת בין החטופים בעזה. בכיתי כמו תינוק, אבל גם שמחתי כמו תינוק על זה שהיא חיה. עכשיו מתחילה המלחמה הבאה. עד אז נלחמנו כדי לדעת מה קורה עם הילדים שלנו, עכשיו אנחנו נלחמים כדי להחזיר אותם הביתה בחיים".

"כבר חודש שהם לא ישנים בבית", מספרת מירית, "שלושת הילדים ואני היינו בטיול של שלושה שבועות במקסיקו. היינו אמורים לחזור בשישי בצהריים והודיעו שהטיסה נדחתה לשבת, הילדים היו עצובים, ממש רצו להספיק להגיע למסיבה, הם חיכו לה ודיברו עליה בלי הפסקה, אז החלטתי לאפשר להם את זה, הם ילדים שמחים, אוהבים לרקוד ולבלות, ככה חינכנו אותם. הזמנתי טיסה חדשה שנוחתת בישראל ביום שישי ב-23:00 רק בשביל שיספיקו למסיבה, רציתי לשמח אותם".

"נחתנו, חזרנו הביתה, התארגנו מהר והילדים ישר יצאו למסיבה שבעצם כבר התחילה. ידעתי שזה בדרום, אבל הם כל כך שמחו והתרגשו ואני התרגשתי יחד איתם. מדובר פה בילדים שרק רצו לרקוד וליהנות. הילדים האלה היו על גג העולם בשלושה השבועות האחרונים, הם עוד לא ישנו בבית הם רוצים לרקוד, הם רוצים ליהנות. אני ידעתי שהילדים שלי הולכים למסיבה מסודרת והלכתי לישון בלב שלם, אנחנו במדינת ישראל".

"זה אבסורד שאמא בישראל אומרת את זה, אבל הדבר שהכי שימח אותי מאז יום שבת זה ששמעתי שהם חטופים בידי החמאס. הוקל לי שהם חטופים בעזה ולא הרוגים, זה נותן תקווה, אני בטוחה שהם אומרים לעצמם 'המדינה עושה הכל כדי להחזיר אותנו', ככה חינכתי אותם, לאהוב את המדינה ולהאמין בה, אני פונה לראש הממשלה ולמקבלי ההחלטות, הילדים מאמינים במדינה, אל תגרמו לילדים האלה לאבד את האמון, תחזירו אותם הביתה. ואם לא המדינה, אנחנו עושים הכל ונעשה הכל מול כל העולם, מדובר פה בפשעי מלחמה, העולם לא יכול לעבור על זה בשתיקה, זה פשע מתועב נגד העולם כולו".

לשאלה מה הולך לקרות עכשיו, אילן מספר כי "הקמנו יחד עם כל ההורים של החטופים צוות חמ"ל מטורף שעושה עבודה מדהימה, צוות אזרחי שלא קשור לממשלה, עם אנשים מאד רציניים, ביניהם מיקי גולדווסר. נעשה הכל, נילחם, בשביל להחזיר את הילדים הביתה בחיים. הם הילדים של כולנו, כולם, האזרחים, החיילים והזרים שנחטפו, אם זה גרמנים, אמריקאים, אנחנו נפעל כדי שכולם יחזרו הביתה. רוצים אותם מחר בבית, היום בבית, אתמול בבית. ואנחנו נדאג שהם יגיעו הביתה מהר מאד".

"אתמול היינו אצל הנשיא מספר משפחות, גם מתאם השבועיים והנעדרים, גל הירש, היה. הצגנו את הדרישות שלנו - המטרה הראשונה והעליונה צריכה להיות שחרור החטופים והשבויים, שלא יגידו קודם נתעסק במלחמה ואחר כך נדבר, זה לא עובד ככה וראינו את זה הרבה פעמים, הם הבינו את זה. כרגע אני מרגיש שהם עושים את המקסימום כדי לשחרר, אבל אין לנו שום שיתוף מבחינת המדינה בנושא הזה. עכשיו אנחנו פשוט מחכים ועושים כל מה שאנחנו יכולים".

"אני באמת אופטימית, ומאמינה שהם יחזרו הביתה. רק שיגיעו, ואנחנו נדאג להם, נטפל בהם ונעשה כל מה שצריך. אני מתחננת, רק תחזירו לנו אותם הביתה", מבקשת מירית, עם דמעה ותפילה, המשותפת לכולנו, ואז מבקשת "אגב, השם שלה הוא מיה בלי א', זה חשוב לה, אז תקפיד על זה כדי שלא תכעס עלי כשתחזור".