הערב ירד על בית העלמין בשדרות. קבוצת מלווים קטנה של בני משפחה צעדה לכיוון הקבר הטרי של קובי פריינטה, בן העיר, שנרצח על ידי מחבלים ביום הראשון למלחמה. מרחוק, פזורים ברחבי הארץ, חלקם עדיין בשדרות, ליוו אותו באמצעות הזום החברים הקרובים. הוראות פיקוד העורף, שאוסרות על כל התקהלות באזורים שנחשבים אדומים, מנעו מהם להגיע לשם.
רק אחרי שנאמר הקדיש ולפני שכולם התפזרו, התיר נציג הרשויות במקום לפתוח את הרמקול במצלמה. זעקות שבר מילאו את האוויר, בכי, קריאות בשמו. אחת מהן הייתה של נויה אליאסי, בת 41, ילידת העיר שדרות. יחד עם בן זוגה תומר, צפו שניהם בחבר הילדות האהוב מכוסה באדמה, הדמעות זלגו בלי שליטה, בכאב על קובי שאיננו, החברים הנוספים שנרצחו ואלה שלא יודעים מה עלה בגורלם.
אתמול השתתפו נויה ותומר בשלוש לוויות כאלה. רואים מבעד למסך הזכוכית את האנשים שהם אוהבים נטמנים באדמה, בלי יכולת לחבק את בני המשפחה ולהיפרד כראוי. זו הדרך שבה מתקיימות עכשיו הלוויות המעטות בעוטף. את רוב הנרצחים אי אפשר להביא לקבר ישראל בגלל הסיכון הביטחוני. רובם איבדו את חייהם כבר לפני ארבעה ימים, ועדיין הם לא נטמנו.
כמעט שלושה ימים היו נויה, תומר, מילאן בן השנתיים וחמשת כלביהם בממ"ד, בלי לצאת החוצה. ביום שני החליטו לעזוב. "בשבת בבוקר קבוצת הריצה והאופנועים של העיר, שכולם מכירים, יצאו כרגיל", אומרת נויה בקול מרוסק. "קמנו לרעש של רקטות, שלא נפסק, כמו תמיד, אחרי אחת או שתיים - אלא 20 אחת אחרי השנייה. אני מבינה שמשהו קורה. ואז קיבלנו מסרון שיש מחבלים ולא לצאת בשום פנים החוצה. שמענו מלא יריות. אמרתי לו: תוקפים בעזה, והוא אמר לי: המחבלים פה, קורה משהו חמור. סגרנו תריסים, תומר לקח סכין ונסגרנו בממ"ד".
"ואז מתפרסמות תמונות של אנשים שרועים על הרצפה, מתים. שדה קרב. אנחנו דבוקים לטלפון ולמסך הטלוויזיה במיוט ומשגיחים שמילאן לא יבכה, כדי שלא ישמעו אותנו. נותנים לו הכל כדי שיהיה בשקט, סצינה שלקוחה מהשואה. אחרי שעה-שעתיים מתחילות לרוץ תמונות מאנשים. שואלים למה אף אחד לא עונה במשטרה. אומרים לנו שחמאס כבש אותה", היא נזכרת.
"אני בשדרות מאז הקסאם הראשון. אף פעם לא עזבנו", הוסיפה. "החזקנו מעמד עד לרגע שבו הצלחתי לצאת להכין למילאן ארוחת בוקר. היה צבע אדום, והוא רץ אלי בידיים מושטות, 'מימה מימה' ואימה בעיניים. אמרתי לעצמי, אני ותומר כבר שרוטים. אני לא רוצה שגם הוא יישרט. זרקנו מה שיכולנו לשקיות זבל ותוך חצי שעה עזבנו נכנסנו לאוטו לכיוון תל אביב".
חמאס פרסם תמונה של קובי, עם ידיים על הראש. אחר כך התחילו שמועות שרצחו אותו. הלוויה, כאמור, נקבעה לאתמול בערב. חברים הפיצו קישור לזום מהלוויה. "את יושבת מול המסך כאילו את בפגישת עבודה", אומרת נויה, "אפילו כבוד אחרון אי אפשר לחלוק לבן אדם. נותנים לך לפתוח את הרמקול לכמה דקות, כדי שתבכי ותצעקי ואיזה צרחות שהיו שם, 'קובי, קובי', 'סליחה אנחנו לא לידך'".
"איזה משפחה יש לו", הוסיפה. "ארבעה ילדים, סיים לבנות בית חלומות. אשתו, מההלם, חיבקה את הגופה כאילו הוא בחיים, דיברה אליו, הקריאה לו את ההספדים של הילדים, שלא היו בלוויה מטעמי בטיחות. הוא היה אמור לחגוג יום הולדת בימים הקרובים ואחד מהם כתב לו, 'נפריח לך בלונים לשמיים, ותבטיח שתתפוס אותם'".
"את רוצה לבכות ואת לא מצליחה. הכול מאובן. שום דבר לא מתעכל. את רק רוצה את הבית שלך ואין אותו ולא יהיה. תושבי שדרות הצמיחו עור של נייר זכוכית. הכול מאולחש. לא תרגישי אם תצבטי צלקת. יש עוד כל כך הרבה לוויות לפנינו, ואין כבר מקום לכאב", סיפרה.