לאחר מות בתו לירז לפני תשע שנים, הוציא תושב בארי בן ה-100 אנדד אלדן ספר בשם "שש שעת שחר", הלוא היא השעה בה נפתחה המלחמה בשבת עם חדירת המחבלים לעוטף - אותו הקדיש לבתו. בין השירים, פורסם גם השיר "על קירות בארי", שבאופן כמעט בלתי נתפס עוסק באובדן ושכול ומסתיים בשורה שמביעה תקווה שהאור ישוב. בשעה קשה זו, מקבל השיר משמעות חדשה ועזה.
"על קירות בארי"
"עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ
מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר
עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ
נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפִלַּת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר
לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה
לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל
הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה
לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל
יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ"
"הקירות שהיו אמורים לתת מחסה זוהמו בדם חברינו"
אנדד אלדן בן ה-100 ואשתו שרי אלדן בת ה-88 עברו כמו רבים מבני קיבוץ בארי שעות קשות מנשוא בשבת האחרונה, במהלכן היו נצורים בביתם יחד עם מחבלים. באורח נס, כפי שתיארה בתם, הם שרדו את הזוועות.
שרי, אשתו של אנדד, אמרה כי "רוח הנבואה שורה עלה שיר. זאת גודלה של האמנות. מי יכול להאמין שהשיר נכתב לפני כעשר שנים? זו אמנות של אמת, אמנות שנובעת מהמקום הפנימי ביותר של האדם ושל הקיום האנושי. הוא מדבר על כאב, על מוות, על אפשרות לחיות אחרי המוות. זה אפשרי לכתוב ככה אם אתה משורר אמת ואם האמנות אמיתית. זה שיר שנובע מתוך כאב אישי והוא מועבר וממומש בעזרת המילים, הכאב האישי נמהל בכאב של הקהילה. אנדד קרא לשיר 'על קירות בארי'. הקירות התומכים, הקירות שעושים את הבית, קורות החיים. אצלנו בסוף השבוע הקירות שאמורים היו לתת מחסה זוהמו בדם חברינו".
המשורר אנדד אלדן נולד ב-1924 בפולין כאברהם בלייברג, וב-1930 עלה ארצה עם אביו, מראשוני קבוצת חפציבה שלמרגלות הגלבוע ב-1930. היה פעיל בתנועת "הבריחה" שהעלתה פליטים יהודים לארץ ישראל אחרי השואה. מאז 1960 אנדד ואשתו שרי חברי קיבוץ בארי. שיריו תורגמו לשפות רבות, בהן אנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, הונגרית, פולנית, יידיש ויפנית. כמו כן, קיבל אלדן את פרס היצירה לסופרים ומשוררים עברים על שם ראש הממשלה לוי אשכול.
בני הזוג אלדן בני ה-88 וה-100 היו בביתם ביום שבת האחרון כשהמחבלים ירו לתוך דלת זכוכית של הבית וניקבו אותה. הם ככל הנראה גם פוצצו את דוד המים שעל הגג, מים נזלו מהתקרה והבית הוצף מים. בתם של הזוג, משוררת בעצמה, מתארת כי הוריה "המשיכו בחייהם כרגיל בתוך הגיהנום. אמא פגשה מחבלים פנים מול פנים. ההורים לא הסתגרו בממ"ד. אבא הלך לשרותים כרגיל ואמא אחריו, לשמור עליו, וכל זה תחת התקפת טרור, רצח, ירי והרס".
עוד הוסיפה וסיפרה כי "מחבל אחד שנכנס ביקש מפתחות לרכב, הם לקחו רכבים מהקיבוץ בהם חטפו אנשים. אמא אומרת שהוא לא היה נחמד. מחבל אחר הלך בבית לשרותים ואחר כך אמר לאמא תודה בתנועה של הצמדת שתי כפות ידיים וקידה קלה. עליו אמא אומרת שהוא דווקא היה עדין, אמרה וצחקה, והוסיפה: 'הוא בא לרצוח אותי ובדרך הלך לשירותים'".
"הייתי קורקטית. לא נחמדה מידי. שקלתי כל דבר", סיפרה שרי בת ה-88. "המחבל ביקש ממני את המפתחות של האוטו בערבית, יכולתי לענות לו בערבית, גם אני יודעת ערבית, אבל החלטתי לא להתנחמד אליו, רק עשיתי תנועה של לא מבינה. המגירה בשולחן המחשב הייתה פתוחה וגם דלת הארון שם הייתה פתוחה, אולי הם חיפשו שם משהו". הישוב היה מנותק מחשמל וכשהמחבלים היו מחוץ לדירה שרי האירה עם פנס וארזה כמה דברים למקרה שיצליחו להתפנות מבארי.
"או שהיה נס, או שהייתה השגחה אלוהית, או שהייתה שמירה רוחנית על ההורים, שמירה שלכןם חברי וחברותי, אנרגיה ששלחתן, תפילות שהתפללתן, ותבונה ותושיה ואומץ של אמא אשה בת 88 ואבא - איש בן 100 כמעט", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה בתם של הזוג ששרד, אשכר.