"העדפתי למות מטיל מאשר להירצח על ידי מחבל". כך מספרת בעדות מטלטלת סלין בן דוד מנתיב העשרה, שהתחבאה מהמחבלים בעליית הגג בביתה. בן דוד נמלטה עם משפחתה תחת ירי כבד: "החיים שלי מתחלקים לפני ואחרי 7 באוקטובר 2023".
בתחילת המתקפה, ביום שבת בשעה 07:00, סלין ישנה בממ"ד עד שהתעוררה מפיצוצים עזים. "אני מרגישה שהחדר שלי שנייה מלהתפוצץ מכמות הקסאמים והפיצוצים", היא משחזרת. "אני גרה בנתיב העשרה כל חיי, חוויתי דבר או שניים בכל הנוגע למתיחות ביטחונית. כמות כזאת של מטחים לא הכרתי. אחותי נכנסה להתקף חרדה ואני ניסיתי לשמור על קור רוח, אני חזקה אני יכולה לעבור את זה, אני בממ"ד - במקום בטוח. הבאתי לאחותי כדור הרגעה והאמנתי שהכול יהיה בסדר".
אבל לא הכול היה בסדר. כמה דקות חולפות וסלין שומעת את היריות. "הייתה דממה בחדר ורק מבטים תוהים. יריות? למה יש יריות? זה לא יכול להיות. ישר אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני שיהיו מחבלים. זה פשוט לא מה שאני חושבת שזה. עד אז אני מרגישה שאני תחת שליטה ושכנראה הרגנו להם איזשהו בכיר ושזאת התגובה שלהם כמו תמיד. כמה דקות לאחר מכן אני לוקחת לאמא את הטלפון ונכנסת לקבוצת ווטסאפ של המושב וקוראת את ההודעה: "הם אצלי בשטח, ניסו לפתוח לי את הדלת. מהר תעזרו לי. עם צעיפים ירוקים סביב הראש ונשקים".
המשפחה הצטיידה בסכינים וחיכתה בממ"ד במשך שעות. "חיכינו בסבלנות שירצחו אותנו", היא מספרת בעדותה. "שמנו מקרר על הדלת, כורסא על הדלת השנייה ותוך כדי רצות הודעות שאנשים שומעים אנשים אחרים מדברים בערבית. הם אצלם בבית. אני מבינה שמדובר בשכנים שלנו וכמה דקות ונגמר הסיפור שלי בעולם הזה".
אחותה של סלין, קארין, לקחה פיקוד והחליטה שיש לצאת מהממ"ד ולהתחבא. "אני וקארין מתחבאות תחת מטחים כבדים מאוד תוך כדי שאנחנו משתטחות על הרצפה ומתפללות עם ידיים על הראש", היא מוסיפה. "אנחנו שומעות יריות ומבינות שמתבצע טבח במושב שלנו. המושב שלי מדמם ואני חסרת אונים. התסריט הכי גרוע בחיים שלי מתרחש במציאות".
לקראת 17:30 התקבלה ההודעה לגבי פינוי מהמושב בזמן שמחבלים המשיכו להסתובב במושב. "החלטנו שאנחנו אורזים בחמש דקות כל מה שאפשר ואנחנו נוסעים, בזמן שאני אורזת אני מגלה שנטע, חבר שלי, נרצח. נטע שלי שאני כל כך אוהבת. היה בדירה שלו עם חברה שלו, זרקו על הדירה רימון והדירה עלתה באש. נטע יצא החוצה וירו עליו צרור. בחלומות הכי גרועים שלי לא דמיינתי את זה קורה. אני מנסה לעכל ומתקדמת לאוטו".
הסיוט לא נגמר כאן ובמרוץ לחנייה שמעה סלין צרור יריות במרחק מטרים בודדים ממנה. "אני אומרת להורים שלי בפאניקה מטורפת: 'בבקשה בבקשה בואו נחזור לבית היריות ממש כאן'. אבא שלי אמר לי לעלות לאוטו ולנסוע כמה שיותר מהר. הוא הבין שאנחנו נמות ככה או ככה והעדיף שלפחות ננסה לברוח. שתי דקות נסיעה האלו במושב הרגישו כמו נצח שהתפללתי על נפשי בידיעה שיש מחבלים שמסתובבים חופשי".
"אני לא מפסיקה לבכות, אפאטית לחלוטין, לא מוכנה נפשית לענות לכל ה-150 אנשים ששלחו לי הודעות, עדיין לא מבינה את סדר הגודל של מה שקורה. אני קמה בבוקר למחרת ומגלה שככל הנראה חבר נוסף שלי נרצח, חבר כמו אח, איש הסוד שלי , האדם הכי מיוחד שהכרתי. אני עד עכשיו מחכה שמישהו יגיד לי שזה חלום ושזה לא אמיתי".
"לא האמנתי שאחיה, חיכיתי שירצחו אותי ובנס אני ניצלתי. מה שחוויתי ביום שבת שינה לי את החיים ואני לא יודעת איך אתאושש ממה שעברתי. אני שבורה ומרוסקת ואני לא מצליחה להכיל את הכול", היא סיכמה.