להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה פעמיים, כתב קרל מרקס, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. מלחמת שמחת תורה, שנפתחה במתקפת פתע קטלנית בדיוק 50 שנה ויום אחרי שהאזעקות בישרו על מלחמת יום הכיפורים, סיפקה לכך הוכחה מצמררת. עוד לא יבשה הדיו על כתבות היובל לטרגדיה של 1973, הפרוטוקולים מישיבות הממשלה, הדיונים והניתוחים של הכשלים המודיעיניים והמחדלים המדיניים, וסיפורי הלוחמים שהופקרו בקרבות בשטח; והנה, בישראל 2023 הטרגדיה חזרה כפארסה מוקצנת וכואבת: הנהגה זחוחה, ליקויי מאורות מודיעיניים, אינספור קונספציות מדיניות וביטחוניות שקרסו, ואלפי תושבי עוטף עזה שהופקרו למעשי טבח ולזוועות של כוחות הרשע. לא רק חיילים, שנפלו בגבורה בשדה הקרב. אזרחים, שלא היה מי שישמור ויגן עליהם.
במלחמת יום כיפור, לקח ימים ושבועות עד שהתגלו ממדי האסון שגבה את חייהם של 2,656 חיילים שלא חזרו מן הקרב. במלחמת שמחת תורה, הקטסטרופות משודרות בשידור חי: שיחות מבועתות של נצורים שמתחננים לחילוץ, סרטונים מבעיתים של חטופים שמציפים את הרשתות החברתיות, פוסטים קורעי לב של משפחות שמחפשות את יקירהן בין ההריסות - והתפרקות מוחלטת של תחושת הביטחון. קשה למצוא את המילים שמסוגלות להכיל ולתאר את עוצמת ההלם, העצב, הבושה, ההשפלה, הכעס והאסון שמכווצים את הבטן, שוברים את הלב וחורכים את הנשמה ככל שנוקפים הימים והשעות ומתבררים ממדי האובדן, ההרס והזוועות.
גם ההשוואות המתגברות למלחמת יום הכיפורים, 9/11, פרל הרבור, מאורעות תרפ"ו ותרפ"ט אפילו לשואה, הופכות שחוקות ובנאליות ככל שנגלה גודל האסון. לצד החרדה מהעתיד לבוא, והידיעה שב-7 באוקטובר 2023 ישראל השתנתה לנצח, באופן שאנחנו עוד לא יכולים אפילו לדמיין.
עוד יגיע זמן הפקת הלקחים, הסקת המסקנות וסימון האחראים לטרגדיה האיומה של עוטף עזה, לשכול הנורא שפוקד מאות בתים, לפצעים הכואבים בגוף ובנפש ולקריסה המוחלטת של תחושת הביטחון. אבל נראה שהאיש שיהיה חתום על מחדל 2023 יותר מכל, ראש הממשלה בנימין נתניהו, עדיין לא נכנס לאירוע ועוד חי בעולם האתמול.
בהצהרה שנתניהו נשא אמש לאומה היו הרבה מילים וסיסמאות על האויב המתועב והנאלח, עמידה איתנה ונחושה והבטחות למכה עוצמתית לחמאס. כמנהגו בקודש, הוא הרבה בשימוש בגוף ראשון יחיד: הנחיתי, הוריתי, אמרתי. הכול לפי הפלייבוק המסורתי לעיתות מבצעים ומערכות. רק דבר אחד היה חסר שם: אמפתיה והזדהות, הבעת צער או רגש, על הטרגדיה הגדולה והחרדה הקיומית שנפלה מן השמיים ביום אחד על כל האזרחים שלו שיצלקו את חייהם לעד.
גם את התקווה של הרוב המכריע בציבור בימים אלה, להקמת ממשלת אחדות/חירום שתוביל את ישראל במשבר הקשה בתולדותיה עם קונצנזוס ולגיטימציה, נתניהו לא סיפק בנאומו. הוא אמנם הצהיר שהורה לבסס את האחדות בעם וקרא שוב למנהיגי האופוזיציה להצטרף אליו, אבל התעלם במופגן מיו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, הפרטנר היחיד שמנהל איתו בפועל משא ומתן.
האמת היא שראש הממשלה יכול היה להקים ממשלת חירום כבר במוצאי שבת, ולעשות מעשה מאחד ולא רק לדבר עליו, עוד לפני שהכריז רשמית על מלחמה. יאיר לפיד הציע להקים ממשלת חירום מקצועית, אבל דרש לפטר את בן גביר וסמוטריץ מהתיקים הביטחוניים שלהם, דרישה שנתניהו דחה על הסף כשהבהיר שהוא לא "יפרום את ה-64" ומעדיף את יציבות הקואליציה שלו.
גנץ, לעומת זאת, הסכים מיד למודל היחיד שנתניהו היה מוכן לקחת בחשבון, שלא מעמיד איתו בפני שום טלטלה קואליציונית: ממשלת החירום במלחמת ששת הימים של אשכול ובגין, רק לתקופת המלחמה, על בסיס ההרכב הקיים, ובלי חלוקת תיקים. התנאי היחיד של גנץ הוא להקים קבינט מלחמה מצומצם, איתו ועם הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, לקבלת ההחלטות המשמעותיות במערכה.
אבל נתניהו מתעכב עם ההצעה של גנץ כבר יותר מ-48 שעות, כשמשעה לשעה נפתחות עוד חזיתות, מניין הנרצחים וקורבנות המלחמה עולה, ומשבר השבויים והנעדרים החטופים בעזה הולך ומתהווה כאירוע אסטרטגי שיקרע עוד יותר את החברה הישראלית. ההתמהמהות בהיענות להושטת היד מעידה שהוא לא מבין את גודל האירוע שהוא נמצא בו ומשדרת שהוא מנותק מהקטטסטרופה, הלאומית, הפוליטית והאישית, שמתחוללת מחוץ לבור בקריה. גם הראיון המחפיר של מנכל משרד רה"מ, יוסי שלי, אתמול בחדשות 12, שהשחיר את נטבחי המסיבה ברעים בתרומה לכאוס והפגין אטימות זעקות משפחות השבויים והנעדרים, חיזק את תחושת ההפקרה והניתוק של נתניהו וסביבתו מרחשי וכאבי הציבור.
נתניהו הכריז אתמול בחגיגיות: "הפילוג בתוכנו נגמר", כאילו שהוא לא מחולל הקיטוב והשיסוי הראשי בפוליטיקה הישראלית, שהקים את הממשלה הקיצונית ביותר אי פעם, שקידמה מהפכה משפטית דורסנית, שפוררה את החברה הישראלית, ועכשיו לא מתפקדת במשבר הביטחוני החמור בתולדות המדינה. רק בשביל שהוא יוכל לכהן עם כתבי אישום. נתניהו יכול היה להקים ממשלת חירום מהיום הראשון, לשדר אחדות ולהרחיב את מעגל הלגיטימציה שלו, אבל הוא לא מתעלה עדיין לגודל הרגע וממשיך במנהגו לשחק משחקים פוליטיים ולמשוך את הזמן עד הרגע האחרון.
רק אחרי לחצים כבדים, בתוך הקואליציה ומבחוץ, להגיע להסכם עם המחנה הממלכתי, זה צפוי לקרות, כנראה בהמשך היום. בפעם השנייה בקריירה שלו, אחרי שנתניהו כבר רימה אותו עם ממשלת הקורונה, גנץ מתנדב לחלץ אותו ואת המדינה משעת משבר וחירום. במחנה הממלכתי יודעים שההיסטוריה יכולה לחזור גם אצלם פעמיים, אבל גנץ, בשונה מנתניהו, מבין את גודל האירוע הלאומי ומוכן לשלם עליו את המחיר הפוליטי והאישי.