בהתחלה היה ברור לכל ישראלי: זו רק שאלה של זמן. כן - חשב כמעט כל אחד בביתו - היה מחדל, מי שצריך היה לזהות נרדם בשמירה, חטפנו מכה כואבת, אבל זה באמת רק עניין של זמן עד שצה"ל יגיע וישיב למנוולים מכה אחת אפיים.
אין כמעט ישראלי, מלבד אולי בשוליים הקיצוניים של השמאל, שלא ראה בדמיונו את מכת הנגד המוחצת: הפצצה חודרת הבונקרים שתעלה את יחיא סינוואר ומוחמד דף בסערה השמיימה. מגדלים קורסים בעזה, אחרי שהפעם לא יתחשב איש בכך שאולי התמקמה שם רשת תקשורת זרה או אולי מישהו דאג לשים בחצר שתי נדנדנות כדי למשוך ילדים.
אין ישראלי שלא צפה במראות המתסכלים מעזה, במהלך החג - וחשב שהנה, או טו טו תגיע המהלומה. במקום זה הגיעו הרבה מהלומות, אבל בכיוון ההפוך: החמאס התגלה כארגון גרילה יעיל ומתוחכם.
זוכרים את סיירת מטכ"ל של פעם? את הסיפורים שגדלנו עליהם? מחטיפת ספינות שרבורג, דרך "אביב נעורים" ועד לחיסול של אבו-ג'יהאד בטוניס? על חיל האוויר שטס עד לכור הגרעיני בעיראק? זה היה צה"ל שציפינו שיופיע מיד, צה"ל שישנה את כיוון המערכה, צה"ל שיראה לו רק את היתרון הטכנולוגי שיש לנו על האויב, אלא גם את היתרון האנושי.
במקום זה גילינו שרוח "היחידה" עברה לצד השני. עם כל הסלידה מהמעשים הזוועתיים, אי אפשר שלא להתפעל מהיוזמה: פה משתלטים על בית, שם על תחנת משטרה, צה"ל מודיע שהשליטה בידיו - והנה צצה לה עוד חוליה.
אזרחים ישראלים נצורים בממ"דים כבר יותר מ-24 שעות, אזרחים ישראלים מוצעדים בתהלוכות של השפלה בשטח רצועת עזה - וצה"ל מקיש בדלת, מפציץ מטמנות ודיונות, בשלב שבו רבים מאזרחי ישראל שואלים את עצמם (גם אם בהגזמה) איך זה יכול להיות שיש עדיין עזתי אחד חי? פשוט בלתי נתפס.
להביט בשורת מפקדי צה"ל - ופשוט לא להאמין. במקרה הטוב זה הדרג המדיני שעצר ועוצר אותם מלפעול - בהתחלה (אולי) כדי לא למוטט את ההסכם המתהווה עם הסעודים, אחר כך מחשש לגורלם של בני הערובה שעשרות מהם נחטפו לשטחי הרצועה. במקרה הרע - הם פשוט לא מסוגלים. ובינתיים, בעוד החמאס עושה פשוט ככל העולה על רוחו, נשחק עד כאב האמון של אזרחי ישראל בקונסנזוס הכי גדול שלנו, צבא ההגנה לישראל.
את זה שהוא לא מסוגל לספק לנו שום הגנה, למדו תושבי היישובים בעוטף עזה בדרך שאין אכזרית וכואבת ממנה. גם בצפון כבר הבינו את הלקח - ומי שרק יכול כבר הסתלק מקו העימות, ביודעו שיש סיכוי טוב שאיש לא יגן על בטחונו ברגע האמת שהלוואי ולא יגיע.
"הצבא החזק במזרח התיכון" כמו שקראו לו עד אתמול, זה שכידוע: "ערוך לכל תרחיש" (משפט שחזר בכל ריאיון חג שערכו כתבים צבאיים עם מח"טים ואלופים), התגלה ככלי ריק: אולי רק המילואימניקים, מי שהציפו את מרכזי הגיוס ונקודות הכינוס (אחרי שקיבלו דוגמא אישית מאלופים במיל' כמו ישראל זיו או יאיר גולן, שהתגלו כאפקטיביים הרבה יותר ממי שהיו פקודיהם), הם שיצילו אותנו (גם) הפעם, כמו לפני 50 שנים בדיוק.
או אז אולי נתפנה סוף סוף להפנים את גודל הזוועה ונקבור את מתינו: השכול, ככל שהוא נורא, אינו זר לנו. זו תחושת הנטישה שעמה נתקשה להתמודד הרבה אחרי שהקרב ייתם.