אני שוכבת בממד עם נעליים כבר שמונה שעות. בחוץ צרורות ירי, צעקות בערבית ועברית וריח אבק השריפה חודר את קירות הבטון וממלא את החדר. הפחד למות נוכח בכל פינה, בכל נים בגוף.
ההודעה האחרונה שקיבלתי הייתה בשמונה בבוקר ואז הרשתות קרסו. עכשיו 15:15 והקשר היחיד עם העולם החיצון מגיע דרך רדיו קטן, שמשמיע סיפורי זוועה: מיכאל בן השמונה שצלצל לדודתו וסיפר שאביו ואמו נרצחו, נערה שזועקת מהממד בזמן שמחבלים מסתובבים באין מפריע בביתה. הדמעות לא מפסיקות לזלוג, וזה הרבה לפני שממדי הזוועה האמיתיים נחשפו.
לא בחרתי לגור בעוטף עזה מתוך אידאולוגיה. התאהבתי בבחור שחי כאן. קנינו בית, בנינו לנו חיים והמצב הביטחוני נוגס בהם פעם אחר פעם. אני אוהבת את הקיבוץ, את האנשים הטובים שחיים בו. אוהבת את השקט, הטבע, הערבות ההדדית. ואותה ערבות הדדית באה היום, במחדל שאין מספיק מילים לתאר אותו, על חשבון המדינה שנכשלה בהגנה על אזרחיה. שהביאה ילד בן שמונה לראות את הוריו נרצחים, שהביאה בת לראות את אביה הקשיש נלקח על ידי פעילי חמאס מביתה. המדינה הפקירה אותנו גם בסבבים קודמים, אבל זה נגמר בטוב. הפעם, כשגופות שרועות על הכבישים והמדשאות, זה נגמר בטבח. אני לא יודעת מה יהיה ביום שאחרי. אני לא יודעת איך ממשיכים לגור פה.
זה כבר שמונה שעות ולא קיבלנו מידע משום גורם רשמי. אולי קיבלנו, אבל זה לא אפקטיבי כשכל הרשתות בקריסה. חבר מכיתת הכוננות הגיע אלינו לבדוק שאנחנו בסדר. סיפר שהייתה חדירה לקיבוץ וניסיון חטיפה של שני פועלים תאילנדים. גופות המחבלים שרועות בכניסה לקיבוץ, הניסיון כשל. התאילנדים יחזרו לביתם הלא ממוגן ולעבודתם הלא מתגמלת.
ראש הממשלה אמר שזו מלחמה ואנחנו ננצח בה, אבל זו אמירה שקל לשחרר מהבור בקריה. השעות האחרונות מרגישות כמו הפסד מדמם ומתמשך, אירוע שיצא מכלל שליטה ואזרחים שנטבחו כמו ברווזים.
זה לא סוד שהממשלה מפקירה את תושבי הפריפריה. הנגישות של שירותי הרפואה, מערכות החינוך, אגפי רווחה שנמצאים בקריסה ורשויות שסובלות מחוסר תקצוב. המתקפה האכזרית הזו הוכיחה שחוסכים עלינו גם בפן הביטחוני. כיפות ברזל, שלל אוגדות, טנקים וכוחות וטכנולוגיה מתקדמת שאנחנו מתהדרים בה בכל העולם. אבל כשמגיעים מצנחי רחיפה, כולם נתפסים עם המכנסיים למטה. אזרחים רבים כל כך נלחמו לבד כל כך נגד אוייב, ממלאים את הריק שהותירו כוחות הביטחון. וכשכל זה ייגמר, מרכזי החוסן יקרסו מילדים שחזרו להרטיב במיטה, מהורים חסרי אונים, מצעירים עם פוסט טראומה שהחיים שלהם נגמרו. אבל הממשלה, היא תמשיך לתקצב ביד רחבה את מערכות החינוך החרדיות. בתור מי ששוהה כעת בקו ראשון לתופת, תנו לי לומר לכם דבר אחד: אלוהים לא שומר ולא חס.
נשארתי פה בכל הסבבים הקודמים. באופן מוזר, הבית הרגיש לי כמו המקום הכי בטוח. ולמרות אינספור הזמנות, נשארתי. זה הבית שלי, העוגן, המקום הכי בטוח גם כשמטחים נורים אליו. חיי הנוודות נראו לי קשים הרבה יותר.
הבוקר זה היה אחרת. ארזנו תיקים בחיפזון, עם כל מה שצריך. הבנו בלי מילים שאי אפשר להישאר, לא הפעם. ועכשיו מחכים. הוא מסתובב בבית כמו אריה בכלוב, מעשן בשרשרת למרות שהפסיק לפני חודשיים. ואני שוכבת בממד עם נעליים.