זוהי קריאה מלב כואב. זוהי קריאה לשני הצדדים, אך בראש ובראשונה לצד שלי, לחבריי בקואליציה ולבוחרי 64 המנדטים של ממשלת הימין. זהו זמן אחדות. לצערנו, אחדות מתוך קרע, אחדות מתוך שבר. עם ישראל ידע ויודע תמיד להתאחד בעיתות צרה, בזמן בו אויב מבחוץ קם עלינו, הסולידריות והאחדות מתגלה. אבל אל לנו לחכות לאויב חיצוני, כי אם נמתין עוד קצת, לא יהיה את מי לאחד. כולנו הבטחנו לבוחרינו דברים רבים. תקציבים, חוקים, רפורמות. דברים שהוזנחו במשך שנים ובפרט בשנה וחצי של הממשלה הקודמת , דברים ראויים- כולם. אך לא זו הדרך.
הממשלה הזו הוקמה לאחר ממשלת שמאל, ממשלה שהתנגדנו אליה נחרצות. הנפילה של הממשלה ההיא נגרמה בגלל סכסוכים פנימיים. אך גם בגלל דורסנות חסרת תקדים כלפי האופוזיציה שלה. חוקים דרקוניים בנוגע למיסוי שתייה מתוקה וחד פעמי, קומה כשרה בפלאפונים, רפורמה בכשרות ועוד. בין אם המהלכים היו נכונים ובין אם לא, על דבר אחד התרעמנו: הם נעשו בצורה חד צדדית. התעלמו מאיתנו, הזרמים בציונות הדתית והחרדים. לא היה שיח, לא היו הסכמות, היה מהלך חד צדדי. ולא עלתה בידם, ומה שכן - בוטל זה מכבר. פגעו בפריפריה. רפורמת תחבורה ציבורית שפגעה בערים ובאוכלוסיות החלשות ביותר, אלו שהוזנחו במשך שנים. בלי שיח, בלי הסכמה רחבה. ועל כך התרעמנו בצדק. הסכם גז שלא בא לאישור הכנסת, מהלכים חד צדדיים ועוד ועוד.
זוכרים את הימים האלה? ימים כואבים, ימים קשים. אחים שלנו מרגישים את הימים האלה עכשיו. רפורמות שעוברות ללא שיח והסכמה למרות ניסיונות רבים שלנו, חוקים שמתקנים מציאות או מאיימים על מה שמוכר, העברות תקציבים במסות גדולות. לא שאני מערער על שקל אחד שהעברתי בועדת הכספים, הכל למטרות חשובות. ילד חרדי לא שונה מילד חילוני. לא שאני מערער על חוק אחד שהצבעתי עבורו ברפורמה המשפטית, השינוי נחוץ ונדרש. לא שאני מערער על חוק אחד בהפרדת הרשויות, משילות חשובה לניהול המדינה. אבל אני מערער על הדרך, על הצורה. "דעלך סני לחברך לא תעביד"(שבת, לא.) - מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך. ומה שלא היה נכון אז, לא נכון היום. לא תפילות מחאה, ולא חוקים חד צדדים- בוודאי לא כאלו שיכפו תפילה בהפרדה במרחב הציבורי. האם זה מה שאנו צריכים? עוד עימותים?
אני קורא מפה לחבריי בקואליציה - כולם. כנס החורף של הכנסת עומד להיפתח, וחוקים רבים כבר מחכים להעלאה במליאה. בואו נעצור ונחשוב, האם החוקים האלה יקדמו אחדות? האם בשלה העת לשינויים בכל התחומים? והאם הדרך להעביר אותם בצורה חד צדדית היא הדרך הנכונה? חוק הגיוס נחוץ וחשוב. מדינת ישראל צריכה להשתחרר מהגישה של דחיות והסכמות שבשתיקה, ולהתחיל להגדיר מדיניות וערכים. אבל בעוד שיש דרך לעשות זאת בצורה מכבדת, מתוך שיח ושמיעת צדדים שונים, תפקידכם כשליחי הציבור החרדי להוביל לשיח הזה.
דוגמה אחת היא "מתווה פירון", מתווה המאפשר מגוון דרכי תרומה לקהילה, עם הכרה עמוקה בערך לימוד התורה. ואני בטוח כי אתם שישבתם שנים בבית מדרש, ומאמינים באמירתו של רבן גמליאל ש-"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון", מסוגלים למצוא פתרונות נוספים. התפילה במרחב הציבורי חשובה, אבל מטרתה העיקרית היא קירוב וחיבור. תפילה לשם תפילה אפשר לקיים גם בבית הכנסת. אל לנו לחוקק חוקים המנכיחים מציאות זו או אחרת, דווקא דרך הקשבה יגיע החיבור. כפי שאין חוק האוסר על נסיעה ביום כיפור, אבל כלל הציבור הישראלי מכבד זאת, כך גם בתפילות במרחב הציבורי.
הפרדת הרשויות מהותית לקיומה של מדינת ישראל, אך לא בצורה של שבירת כלים ומלחמת חורמה, לצערינו מנהיגי האופוזיציה פעלו עד עתה בצורה לא אחראית ונתנו גב לאנרכיה. עלינו להיות נחושים, נחושים אך קשובים. על אף המאמצים הגדולים שלנו, נראה כי הציבור והאופוזיציה לא מרגישים שהקשיבו להם, אז בואו ניתן להם עוד הזדמנות. אפשר גם אחרת.
את יום כיפור האחרון נזכור כולנו בגלל המראות בכיכר דיזנגוף בתל אביב. אבל אני רוצה לזכור מראות אחרים: מראה של תפילה עם משפחתי באשקלון, עם מאות משתתפים בני הקהילה מכל הדעות והאמונות.
מראה של רחובות העיר מודיעין שוקקים ילדים רוכבים על אופניים, וההורים שלהם אומרים גמר חתימה טובה למתפללים החוזרים מכל נדרי. מראה של הודעות המגיעות זו אחר זו, מקיבוצים בגליל העליון לתלמידי ישיבת ההסדר בקרית שמונה: "תודה שבאתם, תודה שהתפללתם איתנו וזיכיתם אותנו במניין, בכינו כפי שלא בכינו שנים". אפשר אחרת, אפשר באחדות. ולא, אחדות היא ללא תנאים, היא לא מזכירה את העבר, ולא מציבה תנאים לעתיד. אחדות היא הקשבה, הכלה, ומוכנות להתפשר או לשנות.
בימים האחרונים נפגשתי והקשבתי למגוון ארגונים אזרחיים הפועלים לאחדות. "מקו"ם - מועצת הקהילות והקבוצות המשימתיות", "מיתרים", "הרבעון הרביעי", "גשר" ועוד. כולם עושים עבודת קודש, אבל עכשיו הזמן שלנו- נציגי הציבור. בואו נשב, בואו נדבר, בואו נתחשב. אני קורא מכאן לכל אזרחי ישראל. אלו שהתחברו לדברים, ואלו שלא. תעצרו רגע, תקשיבו. תסתכלו על החבר בעבודה, על ההורה של הילד בגן, על השכן. אנחנו לא כאלה שונים.
משה סולומון הוא חבר כנסת מטעם הציונות הדתית