"דגל ישראל התנופף בטושינו", בישרה כותרת עיתון בקיץ 1956. בשדה תעופה שבאחד מפרברי מוסקבה נפתחה אליפות בינלאומית בצניחה חופשית לעיני קהל של מאה אלף איש. בין הנבחרות היתה גם קבוצת צנחנים מישראל. שבוע לפני כן גם נבחרת הכדורגל של ישראל חצתה את מסך הברזל המאיים ושיחקה נגד נבחרת ברית המועצות. המשחק הסתיים בתבוסה אבל "בחורינו לחמו כמו אריות", נכתב.
נוכחות קבוצת ספורטאים שיצגה את ישראל על אדמת האימפריה הסובייטית היתה הישג בפני עצמו, ולכן גם השתתפות נבחרת הצניחה ב"אולימפיאדת הצניחה" במוסקבה עוררה אז התרגשות בקרב הציבור הישראלי. שגעון פרטי של הצנחן שמעון צחור הוא שהביא לאותה נסיעה היסטורית. רק 13 שנים לפני כן צחור, כנער צעיר, הצליח להימלט מאימת השואה ולהגיע לארץ ישראל. כל משפחתו נרצחה במחנות ההשמדה. כאן הפך ממניחי היסודות של יחידת הצנחנים בצה"ל ומייסד ענף הצניחה החופשית בישראל. בשבוע שעבר הלך צחור לעולמו והוא בן 95.
הוא נולד בשנת 1928 בזאגרב, יוגוסלביה להוריו, הרמן ואלישבע וייס, אח ליוליוס. הקהילה היהודית בעיר מנתה 11,000 בני אדם. המשפחה חיה ברווחה כלכלית- בבעלות ההורים היה בית קולנוע ובני המשפחה הקרובה שגרו בשכנות עסקו בתעשיה, חקלאות ומסחר.
הילדות של שמעון ואחיו הבכור הייתה מאושרת - "ניצלנו היטב את הנוף העשיר בצמחייה ובמים לטיולים, לטיפוס בהר, למשחקים בחיק הטבע ובימי הקיץ לשחייה בברכות עץ שנבנו לאורך הנהר", תאר בספר זכרונות שכתב. "עם בוא החורף, כאשר מגרשי הטניס והאגמים היו למגרשי קרח, גלשנו בהם בסקי והרווחנו דמי כיס בניקוי השלג מגג ביתנו", סיפר. הוא התאמן בקבוצת התעמלות באולם "מכבי", היה חבר בלהקת ריתמיקה שהופיעה במקומות שונים ובחופשות הקיץ יצא לקייטנה של הקהילה היהודית על שפת הים האדריאטי.
התנועה הציונית היתה פעילה בעיר ושמעון נמנה על תנועת הנוער "השומר הצעיר" שפעלה ברחבי המדינה ועל חבריה נמנו גם שני רמטכ"לים לעתיד- דוד (דדו) אלעזר וחיים בר-לב. בוגרי התנועה ביוגוסלביה הקימו בישראל את הקיבוצים שער העמקים וגת.
ב-1940 השתנה מצב היהודים ביוגוסלביה מהקצה אל הקצה - חוקקו חוקים נגד יהודים ובאפריל 1941 נפלה יוגוסלביה לידי הגרמנים. המדינה בותרה על ידי הכובשים וקרואטיה, שזאגרב בירתה, ניתנה לידי ממשלת בובות של מפלגה פרו-נאצית שצמחה מתנועת ה"אוסטאשה" הלאומנית והאנטישמית. הטרור האוסטאשי התפתח במהירות וכלל גזל של הרכוש היהודי, שליחת יהודים לעבודות פרך וחובת ענידת טלאי צהוב. אחר כך החלו היהודים להיעצר ונלקחו למחנות ריכוז ובהמשך למחנות השמדה שהידוע לשימצה שבהם היה מחנה יאסנובץ'. המחנה נודע כ"אושוויץ של קרואטיה" ואנשי האוסטאשה רצחו בו את האסירים במו ידיהם. כמאה אלף בני אדם נרצחו במחנה- סרבים, יהודים וצוענים.
הקהילה היהודית הצליחה להשיג מאה אשרות עליה לארץ ישראל, עבור בני נוער, ושמעון נמנה על קבוצה זו. בעזרת ניירות מזוייפים וחלון צר של הזדמנות שנוצלה, הצליחו הנערים לצאת בפברואר 1943 מהעיר והוברחו להונגריה. משם המשיכו במסע מסוכן עד שהגיעו לתורכיה והפליגו לארץ ישראל. הוריו של שמעון, הרמן ואלישבע, ודודתו אנה נשלחו למחנה אושוויץ-בירקנאו ונרצחו שם. האח יוליוס נלקח למחנה יאסנובץ', נתפס בניסיון בריחה ונרצח.
יחד עם נערים נוספים שהגיעו מיוגוסלביה הצטרף שמעון לחברת נוער בקיבוץ שער העמקים. אחרי שנתיים וחצי, בתחילת 1946, התגייסו חברי הקבוצה לפלמ"ח. "לאחר אימונים בסיסיים, נשלחנו לקורסים של מפקדי כיתות וקשרים ולסיורים ומסעות בארץ, במיוחד בלילות. הגיוס לפלמ"ח, לאחר תקופה קצרה יחסית בארץ, ביטא את רצוננו להיות שווים לילידי הארץ, ה'צברים', להשתתף בהבאת אלפי עולים למולדת ולהשתתף בכל הפעולות לקראת הקמת מדינה", כתב שמעון בזכרונותיו.
בהמשך עבר קורס חבלה ולאחר מכן היה מדריך חבלה והכשיר את לוחמי פלוגות א' וד' של הפלמ"ח להרכיב מוקשים, לפרוץ גדרות ומחסומים ולפוצץ בתים וגשרים. הוא גם נטל חלק בפעולות שונות, בהן הפריצה למחנה בסטלה מאריס שבו הפעיל הצבא הבריטי רדאר. הפעולה היתה כתגובה על תפיסת אניית המעפילים "אקסודוס". "הייתה זו פעולה מרתקת, שדרשה התקרבות שקטה בלילה למתקן אשר שמרו עליו חיילים רבים ורכבים נושאי מקלעים", כתב שמעון.
בהמשך עבר לחזית הצפון ופעל בהגנה על תחבורה יהודית בכבישים, תפיסת משלטים בגליל התחתון והמערבי, סיורים ופעולות אבטחה. אחר כך השתתף בקרבות באזור עמק בית שאן ועמק זבולון ובקרב המפורסם על משמר העמק. הקרב נערך באפריל 1948 ונמשך 11 ימים במהלכם בלמו חברי הקיבוץ עם כוחות הפלמ"ח וההגנה את צבא קאוקג'י שהסתער על המשק וביקש לכבוש אותו. שמעון השתתף גם בקרבות בגליל העליון, בלבנון, בכיבוש לוד ורמלה, בפרוזדור ירושלים ובנגב.
עם סיום קרבות מלחמת העצמאות פנה שמעון למפקדו אסף שמחוני וביקש שיאפשר לו לעבור ליחידת הצנחנים שהוקמה בצה"ל. מפקד היחידה היה יואל פלגי שנמנה על הצנחנים הארץ ישראליים שצנחו באירופה במלחמת העולם השניה. פלגי הטיל עליו להקים את יחידת החבלנים של הצנחנים. ליחידה הצטרף גם חברו לנשק מתקופת הפלמ"ח, הקצין איתמר גולני. הם השתתפו באימוני הצניחה הראשונים שנערכו ברמת דוד. באחד מאותם אימונים קרתה תקלה והמצנח של גולני נתפס בזנב המטוס. הטייסים טסו לעבר הים בתקווה שגולני יצליח להשתחרר ולקפוץ למים. הוא הצליח לחתוך את מיתרי המצנח ונפל למים, אך לא נמצא. איתמר גולני הוא החלל הראשון מקרב הצנחנים בצה"ל.
זמן קצר אחר כך הוחלט בצה"ל להכשיר מדריכי צניחה. האסון שקרה לחברו עורר בשמעון את הרצון להתמקצע בתחום הצניחה והוא נמנה על עשרת בוגרי מחזור א' של מדריכי צניחה בבית הספר לצניחה.
עם הזמן החל שמעון להימשך לתחום הצניחה החופשית וניסה לשכנע בצורך ללמד את הענף במסגרת בית הספר לצניחה. הרעיון שלו נדחה ואחרי שרות קבע של שנתיים החליט להשתחרר משירות צבאי.
הוא פנה ללימודי הוראת תרבות הגוף בסמינר הקיבוצים ואחר כך עבד בבתי ספר. במקביל החל לממש את חלומו להקים בישראל ענף צניחה ספורטיבית; ב-1955 יצא ליוגוסלביה כדי ללמוד ולהתאמן בצניחה חופשית. הצניחות נעשו אז ממטוס סטירמן דו-כנפי ודו מושבי בתרגולת שחייבה אומץ לב מיוחד: הטייס היה צובר גובה באיטיות, וכשהגיע לגובה 3,000 רגל נדרש החניך לקום ממושבו, לצאת אל כנף המטוס ולעמוד. כשראה על הקרקע סימון צלב שהיה היעד אליו היה צריך לצנוח, היה הצנחן מפיל את גופו קדימה. להבדיל ממצנח אוטומטי, שפתיחתו נעשית על ידי רצועה המחוברת לכבל במטוס, פתיחת של מצנח חופשי נעשית במשיכת ידית על פי החלטת הצנחן.
הוא היה נחוש להביא את בשורת הצניחה החופשית לישראל. לקראת אליפות העולם בצניחה חופשית שעמדה להיערך במוסקבה בקיץ 1956 הוא חלם על השתתפות ישראלית בתחרות זו. הוא האמין שבואם של חיילים ישראלים תגרום להתרוממות רוח בקרב היהודים שחיו בברית המועצות, תוך הגבלות חמורות שמנעו מהם לימודי עברית, יהדות וציונות.
הוא פנה עם הרעיון לדדו, שהיה מפקד בית הספר לחי"ר וליצחק רבין שפיקד על בסיסי ההדרכה של צה"ל. רבין העמיד לרשותו את מכוניתו ואת נהגו האישי ושלח אותו לפגישה עם נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון. שמעון ביקש ממנו שהמדינה תאפשר ל-14 צנחנים להתאמן ולצאת לתחרות והתחייב כי יחסוך בהוצאות ככל הניתן. ארגוב הנרגש קרא לבן גוריון. ראש הממשלה ושר הביטחון פנה אליו ואמר לו: "חבל שלא קיבלת הזמנה ל-114 צנחנים ישראלים שיצעדו בחוצות מוסקבה בגאווה, בסמלי מדינת ישראל". הוא הודיע לו כי המשלחת תצא למוסקבה והורה לו - "סע מיד לאריק לתל נוף והוא יעמיד לרשותך כל מה שתדרוש ושתזדקק לו לאימונים בזמן הקצר שעומד לרשותך". אריק שרון היה אז מפקד 202 שבהמשך תהפוך לחטיבת הצנחנים. שרון הורה לו לבחור את הצנחנים למשלחת והעמיד לרשותו את האמצעים הנדרשים להכשרתם לצניחות חופשיות.
כעבור חודש נחתה המשלחת במוסקבה, כשחבריה לבושים חליפות ייצוגיות עליהן תפור סמל מדינת ישראל ובמזוודות שלהם חומר מודפס בעברית, ברוסית ובאנגלית, ספרי תפילה, מזוזות, תפילין וספרי לימוד עברית. הביקור אכן עורר התרגשות גדולה בקרב היהודים; רבים מהם הגיעו לצפות בתחרויות ומדי בוקר, לפני שיצאו להתאמן או להתחרות, היו מגיעים חברי המשלחת לבית הכנסת הגדול, להפגש את חברי הקהילה. לפני שעזבו, השאירו אחריהם בבית הכנסת ספרים בעברית ומכתבים ששלחו איתם אזרחים ישראלים לקרובי משפחה שחיו מאחורי מסך הברזל.
ב-1950 נישא שמעון לתמר, ילידת בוקרשט שעלתה גם כן לישראל כנערה בזמן מלחמת העולם השניה וגם היא שרתה כלוחמת בפלמ"ח. לזוג נולדו שלושה בנים- איתן, הראל ורונן וכן שבעה נכדים ועשרה נינים.
לצד העיסוק בהדרכת צניחה חופשית עבד שמעון בחינוך, כמו גם אשתו תמר. במשך השנים נשלחו בני הזוג, מטעם הסוכנות היהודית, עם ילדיהם למקסיקו, לארגנטינה ולגואטמלה לנהל שם בתי ספר תיכוניים יהודיים ולהורות בהם. "חינוך הילדים היהודים בגולה הוא משימה חשובה ביותר. רבים מתלמידינו עלו לארץ ואנו פוגשים אותם כאן בגאווה. אחדים מהם באו לארץ והתגייסו לצנחנים. זו הרגשה נפלאה לראות שעבודתך נשאה פרי", כתב שמעון בזכרונותיו.