כבר 50 שנה אני מנסה להבין מה לעזאזל קרה בתל אביטל, "אבו נידא" בלשון הסורית, שבצפון רמת הגולן. שם ניצב בסיס האזנה סודי של יחידת 8200, שאז נקראה 848, במיקום טופוגרפי מעולה מול הסורים. היא הניבה מקורות מידע משובחים, שהוכיחו את עצמם והגיעו עד לראש אמ"ן אלי זעירא, אך שם הם נעצרו.
תל אביטל תפקד כעיניים של המדינה, ויסלחו לי חברי במוצב החרמון - שכבר בשלבים הראשונים של מלחמת יום כיפור חדל לתפקד. חברינו מהחרמון נלקחו בשבי הסורי, אחד מהם, אלפרד, נהרג, ונותרנו אנחנו, כ-40 חיילי בסיס ההאזנה היחיד בגולן, "נינוה", שיכלו לתת תמונת מודיעין בהירה לצה"ל, לחיל האוויר ולמקורות נוספים.
למרבה הצער, את זה גם ידעו הסורים, וככל שהתגברו העינויים והחקירות של חיילי המודיעין שנשבו בחרמון, הסורים הבינו מצויין מה שווה תל אביטל, המונח כמו סכין גילוח בין הר בנטל מצפון ותל שיפון מדרום.
גם הרמטכ"ל דוד אלעזר הבין את זה. ב-8 באוקטובר 1973, יומיים לאחר פרוץ המלחמה, כשהבינו ששאלת נפילתה של רמת הגולן הוא עניין של שעות בודדות - אלעזר הנחה את להעביר למפקד חיל האוויר בני פלד את המסר שתל אביטל "הוא נקודת הכובד של המלחמה".
גם את זה הסורים ידעו - ולא הניחו לתל שלנו לדקה. מאות פגזי תותחים, טנקים ופצצות מטוסי סוחוי ומיג הונחתו על התל בקצב מטורף. אביגדור קהלני, מפקד גדוד עוז 77 בחטיבה 7, יספר לי שבעיצומו של הקרב שלו בעמק הבכא למרגלות תל חרמונית, הוא מעיף מפעם לפעם מבט לתל שלנו ואומר לעצמו: "משם איש לא יוצא חי". גם ישי זרחי, מפקד מחלקה בחטיבה 7, הביט אל התל הבוער, ואמר שהתל הגעשי לשעבר, שהיה מחורר בבורות הפגזים הסורים, נראה כמו הכנה של קק"ל לשתילת עצים. אתה צודק, אמרתי לו, לקח לי כמעט שנתיים להתגבר על רעש של סגירת דלת או כוס שהונחה ברעש על השולחן. לא יכולתי לסבול רעש, ועוד פחות כשהרעש הזה הגיע בזמן ובמקום בלתי צפויים.
לפני כשנה, החלטתי שהגיע הזמן להסיר את שמכת ההכחשה וההדחקה. זה נושא שלא רציתי לעסוק בו, לבדוק עד כמה הייתי קרוב ליום מותי בגיל 19, אני והחברים שלי בהר אביטל. החלטתי לעשות תחקיר לקראת יובל ה-50 למלחמה, ולמצוא את האנשים, החיילים והקצינים שבזכותם אני וחברי לבסיס 8200 שנמצא שתי דקות מקונייטרה, נותרנו חיים וגורלנו שפר לאין ערוך מגורלם של חיילי המודיעין מהחרמון. אפילו שעוד לפני כן יזמתי עם כמה מחברי סיורים סביב סיפורו של בסיס ההאזנה - הרצון להבין למי אני חב את חיי במלחמה ההיא, לא נתן לי מנוח.
קראתי תחקירי מלחמה, שוחחתי עם חוקרים, חברים וקולגות, שיחזרתי סיפורים ששמעתי במהלך השנים מהטייסים, הטנקיסטים, אנשי ההנדסה ולוחמי גולני - ובסוף, חיברתי את התמונה המלאה.
האיש החשוב ביותר אז, מפקד הבסיס שלי צור שפי, ידע כמו כולנו שעומדת לפרוץ מלחמה. ידענו גם מה יהיו היום והשעה. יגאל פרי, סגנו של צור והמפקד הישיר שלי אז, שניהם מבוגרים ממני בקושי בחמש שנים, ניהלו את הבסיס שלנו תחת אש, מנטרלים אותנו מלדעת מה קורה בארץ, ואפילו מונעים מאיתנו לדעת שניתנה פקודה לפנות אותנו ביום השלישי של המלחמה כשהכל קרס.
לפני שנה, הייתי שותף בצוות שהמליץ להעניק צל"ש לשפי וגם לאמיר בן אשר, הקצין הטכני שהיה גלוי מחוץ לבונקר ובאומץ בלתי רגיל דאג שכל המערכות ימשיכו לעבוד ולספק מודיעין, 49 שנים אחרי המלחמה. גם ישראל גולדשטיין, מפקד פלוגת הנ"מ, זכה לצל"ש הרמטכ"ל על הפלת 5 מטוסים סורים שתקפו אותו בעשרות יעפי טיסה. לא לחינם אלוף משנה במיל' חגי מן, קצין מודיעין פיקוד צפון במלחמה, אמר שהמודיעין שחיילי הבסיס שלנו העבירו שינה את פני המלחמה בצפון.
מן הוא במעגל האנשים שאני חב להם את חיי. חודש וחצי לפני המלחמה, התמנה לתפקידו, וקודמיו בתפקיד לא העבירו לו את חומרת המצב. הוא אומר לי ללא כחל וסרק: מידרו אותי, מנעו ממני לקבל חומרים. עשרה ימים לפני המלחמה, התייצב מן עם עוזר קצין המודיעין של אוגדה 36 בבסיס שלנו ערב אחד בהנחיית צור שפי, ובפניהם פרסנו את כל החומר שאספנו, המעידים על פרוץ המלחמה, על היערכות סורית לקרב, חומרים שמחלקת המחקר, בניגוד אלינו יחידת האיסוף, טרחו בהנחיית ראש אמ"ן זעירא להקטין ולמזער. הם אף איימו על מן, כך הוא מספר לי, שלא יעז להפיץ את החומרים. מן הגיע חיוור לאלוף הפיקוד, יצחק חופי, ובימים הבאים יעלו את חטיבה 7 לגולן ואת גולני יכינו למלחמה. אלמלא ההחלטה של שפי לזמן את חגי ולהעביר לו את החומרים - עבירה צבאית חמורה - הגולן נופל לידייים סוריות תוך ימים.
ב-8 באוקטובר, הגיעו ארבעה מסוקי מיג-8 לכבוש את התל, עליהם 35 לוחמי קומנדו סוריים. קובי ריכטר, היום יזם היי טק ואיש עסקים מצליח, אז טייס מיראז', הבחין במסוקים במהלך טיסה שגרתית. "זיהינו את המסוקים עם הלוחמים בדרך אלינו", סיפרתי לו השבוע. "לא ידעתי", סיפר ריכטר, "המסוק הראשון הופל על ידי טייס מקביל אליי ואני ניסיתי לפגוע במסוק השני". אז, הוא גילה כי כננת התותח של המטוס שלו תקועה, המקלעים לא עובדים. ברגע של הברקה, החליט ריכטר להבעיר מנועים מעל המסוק העוין - ובכך גרם להפלתו ולמותם של הלוחמים הסוריים שהיו בדרך אלינו. הטייס הסורי ניצל, ובמחווה אנושית, ריכטר אף ביקר אותו במהלך השבי בישראל. למחרת, יגיעו עוד 2 מסוקים סורים עמוסים בקומנדו סורי לאזור התל, אחד אפילו הצליח לנחות (השני נמלט לכיוון הכפר הדרוזי בוקעתה) ורק בסיומו של קרב קשה חיילי סיירת מטכ"ל וגולני הסירו את איום הקומנדו.
גם יום לאחר מכן, עוד שני מסוקים יצאו בדרך אלינו. ישי זרחי, איש הייטק המתגורר בדרום הארץ, ואז בן נהלל, קצין בחטיבה 7 המתין עם הטנקים שלו על תל ג'יפ ליד מוצב הבוסטר, מרחק כקילומטר וחצי מהתל שלנו. כמות האש שירדה על התל, מספר זרחי, גם הוא גיבור פרטי שלי, היתה מטורפת: "חשבנו שאיש מכם לא ישרוד שם". שני מסוקי הקומנדו הסורי חולפים על פניהם אבל הם לא מספיקים לירות לעברם במקלעים, ולאחר שעה קלה המסוקים מתקרבים אליהם, לא הרחק מהתל שלנו, כשטסים בגובה נמוך. אז, זרחי הולך לכתוב את ההיסטוריה: הוא מורה לטעון את הטנק בפגז חודר שיריון, מכונן את הקנה בזוית הכי גבוהה שאפשר ויורה. הטנק פוגע במסוק הסורי ומחסל אותו. לראשונה בהיסטוריה - ירי ישיר של פגז טנק מפיל מסוק. ישי זרחי מתווסף למעגל הגיבורים שלנו.
המלחמה באביטל ובחרמון פרצה כרבע שעה לפני השעה הייעודה "הרשמית" של המלחמה, 14:00. בשבת בבוקר הורידו בבהילות ובדמעות את החיילות מהבסיס שלנו, החיילים כולם בעמדות ההאזנה והחלה המתנה מורטת עצבים ודמומה. השקט לפני הסערה. אגב, אני זוכר את השקט הזה לא פחות ממטוס הסוחוי הסורי שתקף את התל שלנו, ואת קסדתו של הטייס הסורי שהופיעה מולי בגובה "אפס", כשאני מנסה למלט עצמי לתוך הבונקר. פצצה של רבע טון נחתה בפתח הבונקר ולמרבה המזל לא התפוצצה. חיילי הנדסה ינטרלו אותה חמישה ימים לאחר מכן, כשהמצור הסורי על התל הוסר.
ביום ראשון, מגיע כוח שמשנה את התמונה - חטיבת המילואים 679 בפיקודו של אלוף במילואים אורי אור. האלוף הבין היטב מה קורה בתל שלנו, וגם שמחנה נפח, בסיס אוגדה 36 בפיקודו של רפאל איתן, כבר נמצא בשליטת טנקים סוריים. האלוף אור פיצל כוחות, שלח טנקים לקרב בנפח, ועוד טנקים להגן על עורף חטיבה 7, ולמרגלות התל שלנו התחילו קרבות עזים מטווחים לא הגיוניים במונחי שיריון. כמו קרבות אקדוחנים במערב הפרוע.
אור סיפר לי שהוא הבחין בארבעה טנקים סורים מדגם טי-62, טנקי המערכה המתקדמים בעולם באותה התקופה, מתחילים לעלות על התל שלנו, במטרה להשמיד את בסיס ההאזנה. מפקד הבסיס צור מורה לקצין הטכני אמיר - שנמצא על התל שלנו - להכין חבית בנזין ולהצית אותה אם הטנקים הסורים יצליחו לעלות. צור התחמש בשני רימוני יד, אחד להטיל על הסורים והשני לשלוח יד בנפשו אם ניפול בשבי. כמו בקרב על דגניה ב-1948, אני אומר לצור היום. אבל למזלנו, הטנקים של אורי אור מצליחים להשמיד את ארבעת הטנקים שעולים לתל שלנו, ומצילים את חיינו. אגב, שני טנקים נותרו עד היום על שיפולי התל כזכרון ועדות למה שהתרחש כאן לפני 50 שנה. אפשר לראות אותם בקלות מתל בנטל הסמוך.
ב-11 באוקטובר, אחרי ימים בלי שינה ואוכל, עם מודיעין שלא חדל להגיע לזרועות צה"ל ולחיל האוויר, עם ידיעת זהב על כך שהסורים התייאשו ומתכוונים לסגת, ועם החלטה אמיצה של צור שפי לסרב לפקודה לפנות אותנו במהלך הלחימה, החלטה שעליה נשמע רק בתום הקרבות, תל אביטל - בסיס "נינוה" - לא נכבש, ואנחנו נותרנו בחיים. עד מאי 1974, חטפנו מפעם לפעם אש במלחמת ההתשה עד שנחתם הסכם שביתת הנשק עם הסורים, ומאז ועד היום שתקנו.
בחלוף חמישים שנה - הגיע הזמן לומר תודה לאנשים שהצילו את חיינו, ואפשרו לנו להציל חיים של חיילים אחרים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.
כותב המאמר, רב סרן במילואים ד"ר גבי זהר, עורך ומגיש את תכנית "זהר צפוני" ברדיו צפון 104.5FM כמעט 25 שנה. תכנית מיוחדת וראשונה מסוגה, עם האנשים שהצילו את חיי חיילי המודיעין בבסיס נינוה בתל אביטל ברמת הגולן תשודר ביום ראשון, ערב יום כיפור ב-10:00.