"מעיין מפכה של אופטימיות ואהבת חרות", כך הוגדר לסל קמינסקי בכתבה שנעשתה איתו אחרי שהגיע לישראל בשנת 1975. זה היה אחרי חמש שנות מאסר בכלא הסובייטי כ"אסיר ציון". קמינסקי היה ממובילי המאבק שניהלו פעילי עליה יהודים בראשית שנות השבעים בברית המועצות. הוא ואחרים שילמו מחיר יקר נוכח התעקשותם, אבל המערכה שהובילו פתחה אחר כך את שערי ברית המועצות בפני יהודים רבים שהגיעו לישראל. לפני שבוע וחצי הלך לסל קמינסקי לעולמו והוא בן 93.
הוא נולד ב-1930, בעיירה דונייבצי שבאוקראינה וגדל בעיר לנינגרד (היום סנט פטרסבורג). אביו שמואל היה מהפכן קומוניסט נלהב והחליט לקרוא לבנו לסל, על שם המהפכן פרדיננד לסל, הוגה דעות ומנהיג סוציאליסטי יהודי-גרמני. כל חבריו של האב הקומוניסט נאסרו או הוצאו להורג זה אחרי זה במסגרת מסע טיהורים של הטרור הסטלינסטי ושמואל קמינסקי החליט לא לחכות לתורו והתאבד ביריית אקדח. לסל בן השש נותר לבד עם אמו, מירה, שהתפרנסה כקלדנית. בשנות מלחמת העולם השנייה לסל ואמו פונו מלנינגרד הנצורה לסמרקנד, ושם הילד הקטן עזר בפרנסת המשפחה בתור שוליית קוסם. עיירת הולדתו, דונייבצי, נכבשה על ידי הנאצים וכמעט כל 5,000 היהודים שחיו בה, נרצחו, בהם קרובי משפחת קמינסקי.
בעת השהות בסמרקנד לסל החליט להתגייס לפנימייה צבאית - בית הספר של חיל האויר. שם נתקל פנים אל פנים באנטישמיות קשה. ואז, כנער בן 14, החליט לברוח מהפנימיה חזרה לבית אמו. בגיל 18 התקבל ללימודי הנדסת מתכות יציקה בפולטיכניון בלנינגרד. באותה תקופה הכיר את סימה, סטודנטית לבלשנות, וכעבור שנה הם נישאו.
לקראת סיום לימודיו החלה להתחזק בקרב בני הזוג הזהות היהודית שלהם. העיסוק בנושא התעורר בעיקר על רקע מה שנודע כ"משפט הרופאים" בשנת 1953. מדובר היה במשפט שנערך לתשעה רופאים יהודיים, בהם הרופא של סטלין, בטענה כי הם חברים באירגון יהודי שתכנן להביא למותם של מנהיגי ברית המועצות.
יהדותם וההיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל- הפכו להיות חלק משמעותי מעולמם של לסל וסימה. למרות שלסל הגיע למשרה בכירה כמהנדס מתכת, בתנאים טובים, החליטו בני הזוג להגיש בקשה לקבלת אשרה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל, אולם הבקשה נתקלה בסירוב מצד השילטון הסובייטי.
לסל היה פעיל בקבוצה בה היו עוד מסורבי עליה, או כפי שכונו בישראל- "סירובניקים". מדובר היה בהתארגנות מחתרתית שחבריה עסקו בלימוד עברית ותרבות עברית, דבר שהיה אסור בברית המועצות ונחשב כבגידה. לסל שלח כעשרים מכתבים לרשויות הסובייטיות עם הדרישה לאפשר לו לצאת מבריה"מ. את המכתבים העביר גם לתיירים זרים כדי שיפרסמו אותם במערב. בנוסף, היה חבר בקבוצה קטנה שעסקה בשכפול פרוטוקולים של משפט אייכמן ובהפצה של ספרות עברית.
12 מחברי המחתרת תכננו לחטוף מטוס נוסעים קטן ולטוס איתו מעבר לגבולות ברית המועצות, במטרה לעורר בכך את דעת הקהל העולמית בנוגע למצבם של יהודי ברית המועצות. הנחיה שהגיעה מישראל היתה לא להוציא את המבצע לפועל. לסל התנגד לרעיון ולא הצטרף למבצע. התוכנית, שנודעה בשם "מבצע חתונה", נחשפה וכל ה-12 נעצרו בשדה תעופה ליד לנינגרד. באותו יום פשטו שוטרי הק.ג.ב. על עוד עשרות בתים של פעילי עליה יהודים ועצרו שמונה מהם, ביניהם גם לסל קמינסקי. אחד הממצאים שהביאו למעצרו היה ספר לימוד עברית בשם "אלף מלים".
בעקבות המעצרים נערכו שני משפטים שנודעו כ"משפטי לנינגרד". המשפט הראשון נערך לחברי הקבוצה שתכננה לחטוף את המטוס והמשפט השני לפעילים ציוניים, בהם קמינסקי עליו נגזרו חמש שנות מאסר. בעת הקראת גזר הדין צעקה לו בתו הבכורה, לובה: "אבא, אני גאה בך". לימים סיפר שקריאתה ליוותה אותו וחיזקה אותו בתקופה הקשה של המאסר במחנה הכפיה. גם בתנאים הקשים של הכלא המשיך ללמוד עברית, לחגוג בסתר את חגי ישראל ולחלום על היום שבו יעלה לישראל. במהלך מאסרו של לסל הורשו אשתו, סימה, ובנותיו, לובה ומאירה, לעלות לישראל.
בין הדברים שחיזקו אותו היו מכתבים שנשלחו אליו מקיבוץ שאימץ אותו ואת משפחתו. "לא הבנתי את המושגים 'בייגלה' ו'לכייף'", כתב לאשתו, בעקבות מכתב ששלחה לו תלמידה מישראל. אשתו ובנותיו אומצו על ידי משפחת ברקוביץ' מניר-דוד והן היו מתארחות אצלם בחגים ובחופשות. מאירה סיפרה על האסון הכבד כשדני ברקוביץ', בן המשפחה המאמצת, נהרג בקרב ברמת הגולן במלחמת יום כיפור.
לאחר שחרורו, ב-1975, הורשה גם לסל לצאת את גבולות ברית המועצות ולהגיע לישראל. אמו עלתה יחד איתו. המשפחה התגוררה בירושלים ולסל, מהנדס מומחה למתכת יציקה, מצא עבודה הרחק מהבית, במפעל המתכת "אורדן" שבחצור הגלילית. כעבור ארבע שנים עבר לעבוד במפעל "מנועי בית שמש".
בתו מאירה סיפרה כי "השנה הראשונה שאחרי השחרור מהכלא היתה קשה. הוא לא יצא משם אותו בן אדם, אבל אחרי שנה אבא התחיל 'לחיות את החיים' ולהשלים את כל מה שנמנע ממנו על ידי המשטר הסובייטי". הוא התחיל לשחק טניס, למד גלישת שלג בחרמון, עבר קורסי צלילה, למד גלישת רוח, עסק בדיג תת מימי ושחה. הבת מאירה אמרה ש"אבא הוכתר כ'יקיר החרמון' וגלש עד גיל 89, היה מהגולשים הוותיקים והמבוגרים ביותר". לפני שלושים שנה, כשיצא לפנסיה, עברו לסל וסימה לגור בשכונת בת גלים בחיפה, קרוב למשפחת הבת ולנכדים וקרוב לחוף הים שאהב כל כך. את החיים בבת גלים הגדיר כ"גן עדן" והוא הפך דמות מוכרת בקרב קהילת הגולשים בחוף, רובם צעירים ממנו בעשרות שנים. תחביב נוסף שהיה קרוב ללבו מאז נעוריו היה האזנה למוזיקה קלאסית.
לאורך השנים סיפר לסל על מורשת מפעל העליה מברית המועצות והיה שלם בכל לבו על המחיר האישי הכבד ששילם נוכח המאסר הקשה שבו היה. "היה ברור שהמאבק שאבא שלי וחבריו הובילו, הוא שהביא לפתיחת השערים וליציאתם של אלפי יהודים מברית המועצות ובואם לישראל. הוא היה אדם חדור מטרה ושמח לראות שהמטרה התממשה", אמרה הבת מאירה.