זיכרון מלחמת יום הכיפורים מלווה את החברה הישראלית מאז ועד היום כעננה כבדה. ההפתעה, עוצמת המתקפה והאבדות הכבדות, יצרו טראומה בעם ישראל יותר מכל מלחמה אחרת בתולדותינו. הפער שבין אופוריית הניצחון של מלחמת ששת הימים והתפיסה העצמית של ישראל כחזקה ובלתי מנוצחת, לבין המכה האנושה שהונחתה עלינו שש שנים מאוחר יותר במלחמת יום כיפור, היו בלתי נתפסים.
50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה! לחצו כאן
איש לא תיאר לעצמו שישראל תופתע כך, גם לא לוחמי ששת הימים, שחשבו שזו הייתה המלחמה האחרונה עבורם ושמעתה, מדינת ישראל חסינה ובטוחה. הם הופתעו להיקרא שוב לקרב, והתוצאה, כולנו יודעים, הייתה אחרת לחלוטין. רבים מהם שלחמו בקרבות ששת הימים, נפלו בקרבות יום הכיפורים. אלה שנותרו בחיים נושאים עימם עד היום את המראות והריחות של הקרבות הקשים.
מאז ועד היום עוסקת החברה הישראלית בחודש אלול בסיפורי הקרבות ובזיכרון ובהנצחת 2,297 הנופלים שמסרו נפשם בהגנה על המולדת. ההנצחה והזיכרון הם נר לרגלי החברה הישראלית ויש לכך חשיבות מהמעלה הראשונה. מבלי לפגוע בקדושת ההנצחה וזיכרון הנופלים, ראוי לא פחות להתייחס באותו כובד ראש ויראת כבוד ללוחמים החיים עדיין את המלחמה. לאותם אנשים, מכל מערכות ישראל, שהתייצבו להגנת המדינה ונותרו מצולקים. אלה שנקראו אל הקרב ועל אף שהסתיים הוא עדיין מתחולל בנפשם.
כמי שפוגש מאות לוחמים מדי שנה, אני יכול להעיד כי חיים בינינו לוחמים רבים שנושאים עימם כבר עשרות שנים ועד היום את פצעי המלחמה וקולם מעולם לא נשמע. רבים מהם כלל אינם מודעים לכך שהם הלומי קרב, אחרים לא מעזים לומר זאת בקול. לא מזמן פגשתי בקבוצת לוחמי ששת הימים שלחמו גם במלחמת יום כיפור. הם הגיעו לאתר גבעת התחמושת ולפתע שוב הכול היכה בהם. עשרות שנים אחרי המלחמות הם העזו לראשונה לספר את סיפור הקרב שלהם וחשוב מכך, את הסיפור האישי שלהם.
הם שיתפו בתחושות שליוו אותם בקרבות כאנשים צעירים, בנים, אבות ובני זוג, שהשאירו חיים שלמים מאחור והתייצבו כי צריך היה. הציווי "הנני" הובילם אלי קרב, לא שמעתי מהם סיפורי גבורה הירואיים, אלא סיפורים של אנשים שפחדו, שחלמו, שהתגעגעו, שאזרו אומץ או פשוט חיכו שהקרב יסתיים. באותם רגעים נראה היה שעול גדול נשמט מעליהם, מסע כבד של שנים ארוכות שמעולם לא זכה להכרה, מוצא מקום, קודם כל בפני עצמם.
כידוע, באותם ימים כלל לא הייתה מודעות או התייחסות להיבט הנפשי של המלחמה. לקח זמן עד שחדרה ההבנה שהתופעה מצויה בקרבנו וכפי שאומרים לי כאן לוחמי גבעת התחמושת "כולנו הלומי קרב". כך מצאו עצמם מאות ואולי גם אלפים של לוחמים מתמודדים לבד עם הצלקות וחשים בדידות נוראית. חלקם מצאו דרכים נאותות להתמודדות הקשה וחלקם הלך ושקע עד שאירוע חיצוני שלעיתים כלל אינו קשור למלחמה, הפך באחת את חייהם.
בימים אלה של חשבון נפש, על כולנו מוטלת האחריות לזכור גם אותם, את הלוחמים שנותרו מאחור ונושאים לבדם את הפצעים. על כולנו האחריות לחשוב גם עליהם, לשמוע אותם, לחבק ולחזק. על אף שהמלחמה שבה לחמו כבר הפכה עבורנו לזיכרון רחוק, היא עדיין חיה בתוכם. עלינו לחשב מסלול מחדש, ולצד כיבוד זיכרון הנופלים במלחמת יום הכיפורים ובמערכות ישראל כולם, להשקיע מחשבה, התייחסות וסיוע גם לחבריהם של הנופלים שנותרו בחיים, הם נושאים על גבם את איימי המלחמה, הם הנותרים שדהרו עלי קרב ודבקותם ונכונותם ללא גבול שרפה אותם מבפנים, ראוי שנזכור את הדרך בה הלכנו יחדיו ולא נותירם להלך לבדם.
כתרי מעוז הוא מנכ"ל אתר מורשת לאומי גבעת התחמושת