הם היו ילדי שמנת בתקופה שבה רבים מהעולים החדשים גרו במעברות. הם אכלו ביצים ובשר בימים שבהם התקיימו מאות אלפים מאזרחי ישראל על תלושי מזון ועל הנקודות של ימי הצנע. הם היו האידיאל, חלון הראווה של השלטון הסוציאליסטי מבית היוצר של תנועת העבודה, אבל בעוד הבון טון של 40 השנים האחרונות (מאז נאום "המיליונרים בבריכות השחייה" של מנחם בגין) הוא לבוא עמם חשבון, שלא לומר להכפיש ולהשמיץ, הגיע הזמן להודות שהאליטיזם הזה גבה מהם מחיר דמים כבד.
לשם כך לא צריך לחזור יותר מדי שנים לאחור. הזכרנו את בגין של ראשית שנות השמונים? ובכן, פחות מעשר שנים קודם לכן, במלחמת יום הכיפורים, שכלה התנועה הקיבוצית 470 מבניה. בתרגום קר לאחוזים, היו אלה כ-17%-18% מחללי המלחמה ההיא. אם תרצו: הם היו הערך המוסף של המלחמה ההיא, בימים שבהם למילה "ערכים" היה עדיין ערך.
כמה מנו חברי הקיבוצים דאז מתוך אוכלוסיית המדינה? כ-2% בלבד. משמע: מלחמת יום הכיפורים גבתה מהקיבוצים מחיר דמים של קרוב לפי 9 מחלקם היחסי באוכלוסיית ישראל. הנתון הזה הוא מטורף, הזוי, כמעט בלתי נתפס - יבחר כל אחד את הסופרלטיב (המוצדק!) הטוב בעיניו.
איני קיבוצניק. הכי קרוב שהגעתי לסטטוס הזה היה בעת שירותי בנח"ל, בתקופה שבה עוד התקיים קשר בלתי נפרד בין החיל הקרבי הזה לבין התנועה הקיבוצית, כך שלא באתי (וממילא לא הוסמכתי) לתבוע את עלבונם. וכן, גם לי ברור שעם המחיר הנורא הזה באו גם זכויות, לעתים זכויות יתר.
אבל גם מי שבוחר להידרש לאלה, לא יכול שלא לצקצק בלשונו נוכח ירידת המחיר בטור החובה שמקנה את הזכות להיות אליטיסט. למעשה יש רק מגזר אחד שמקיים היום מערכת יחסים דומה עם מדינת ישראל, הציונות הדתית.
לא הרשימה הנגועה בגזענות שחבריה מכהנים בקואליציה, אלא התנועה הדתית-לאומית, שמשתרעת מגבעת שמואל ועד לגבעות השומרון. אפשר לחלוק על חלק גדול מהערכים שלהם, אבל לא על מידת הלהט שהם מקדישים (בהכללה כמובן) למעשה הציוני.
מספרם של חובשי הכיפות ביחידות הלוחמות והמובחרות ביותר של צה"ל נמצא בעלייה מתמדת. למרות היותם בקצה השני של הקשת הפוליטית, הם לפחות מקיימים את אותו תנאי שקיימו בשעתו בני הקיבוצים, לפיו החובה קודמת לזכות.
הבעיה היא לא בהם (וכאמור, יש לי מחלוקת אידיאולוגית עמוקה עם רבים מהם), אלא בכך שלצידם צמחה אליטה חדשה, כלכלית, צעקנית, מנופפת בחבילת שטרות שהוסלקו מתחת לאפן של רשויות המס, כמעט מתגאה בעבריינותה, מתחמקת בגאון משירות - לפעמים בצה"ל בכלל, בוודאי משירות קרבי.
בניגוד למקובל לחשוב, היא נמצאת בשני הקטבים של החברה הישראלית. עוברת כחוט השני בין אליטה כלכלית שחוצה מגזרים, נאה דורשת - וממש לא נאה מקיימת.
כן, תאמרו שזה מגעיל לערוך חשבון דמים שכזה. אולי, אבל בתקופה שבה מותר דמם של הקיבוצניקים (כמטאפורה), מותר גם להיזכר בימים שבהם הדם הזה היה השמן על גלגלי המפעל הציוני. כמה מגזרים שתובעים לעצמם מעמד של אליטות חדשות מקיימים את התנאי הזה היום?
יום הכיפורים הוא עת לחשבון נפש - ויום השנה ה-50 למלחמת יום הכיפורים הוא זמן לחשבון נפש כפול ומכופל. כיוון שכך הוא, אפשר בהחלט להתבונן לא רק בחלקת הנהר, האגם או הים שניכסו כמה קיבוצים לעצמם, אלא גם בחלקה הצבאית בבתי העלמין שלהם. גם היא מספרת את הסיפור של התנועה הקיבוצית ולא רק את שלהם, אלא גם את הסיפור שלנו - בימים שבהם ידענו שחובה לתת, לפני שדרשנו לקחת.