יום הכיפורים תשפ"ד הוא הזדמנות יוצאת דופן עבור החברה הישראלית כולה לחשבון נפש. יום הכיפורים הוא אולי אחד הסימנים האחרונים של מוסכמה חברתית וולנטרית המחברת בין הזהות הדתית שלנו כעם, לזהות הלאומית שלנו כעם. יום יהודי, שהפך לישראלי.
הדממה ששוררת בכבישים, העצירה המוחלטת של השגרה וההתכנסות המשפחתית והקהילתית, הם ביטויים עמוקים של השתתפות קולקטיבית בריטואל לאומי. יום יהודי שהפך לאי נדיר של קונצנזוס ישראלי שחוצה קהילות ואזרחים. אולי האחרון ששרד את השסע המתרחב של השנים האחרונות, ועושה זאת לא כתוצאה של חקיקה או אקט כופה כלשהו, פשוט כבוד הדדי בין חלקים שונים בציבור. בכך, מדובר במועד המייצג חלק מהתמהיל הסודי של הזהות הישראלית המורכבת. זו שנעה על הציר שבין עבר לעתיד, בין יהדות לישראליות ובין קודש לחול.
הציר הזה, בין הדתי ללאומי שמתמזגים והופכים לאחד, בא לידי ביטוי גם בקריאה לחשבון נפש הנהוגה בו. במישור היהודי, יום כיפור הוא יום של חשבון נפש בין אדם לבוראו ובין אדם לחברו. הוא נותן הזדמנות לכל אדם להתוודות על חטאיו לפני האל, לשוב אליו ולזכות למחילה, ובמקביל לפתוח דף חדש ביחסים עם הקרובים אליו. במקביל, במישור הלאומי, המונח "יום הכיפורים" משמש לקריאה לחשבון נפש ולתיקון. זאת, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שצרבה בתודעה הישראלית את המשמעויות הטרגיות של היעדר חשבון נפש, של חטא היוהרה והעיוורון שכרוך בו.
אך נדמה אפוא, שביום הכיפורים הזה, גוברת החובה שלנו, כישראלים, לערוך חשבון נפש עם עצמנו ועם אהובינו ולשאול איפה טעינו? הפעם נדרשת מדינת ישראל כולה, על כלל חלקיה, להתעטף בדממה, להביט פנימה באופן אישי וציבורי ולברר באופן כנה ונוקב מה השתבש? כי משהו בהחלט הלך לאיבוד.
משהו בלכידות הבסיסית ביותר, בתמהיל הסודי שלנו, נסדק ונפרם. הוא התערער כל-כך, עד שנדמה שכיום בשיח הציבורי הישראלי, השגת "הכרעה" נגד המחנה השני, היא לא "יעד אפשרי", אלא היא היעד היחידי שאליו חותרים רבים מאיתנו, רבים מידי.
משהו נסדק כאשר החלה תחרות בין הצדדים לניכוס סמלים וערכים לאומיים. זה מבקש את הדגל; האחר את מגילת העצמאות; זה דורש בעלות על היהדות, והאחר על ההכרה בכבוד האדם וזכויותיו. במרוץ הזה לתחתית, המפסידים הגדולים הם אותם סמלים וערכים לאומיים.
משהו התערער, כשעוצמתו של צה"ל הופכת לכלי ניגוח פוליטי ואינסטרומנטלי בין הניצים, ושבחיל האוויר כבר שמים על השולחן את הפער "הפוליטי" בין טייסות שונות באותה כנף.
משהו נפרם כשפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל הפכה לטיעון פוליטי, שכל צד מאפשר לעצמו ללהטט בו ורואה בו הוכחה לצדקת דרכו. כשחלקנו מייחלים לירידת דירוג האשראי של ישראל ומהצד השני ישנם המותחים קו ישיר בין אזרחים ישראליים לגרועים שבאויבנו.
כשמשפטים כמו "כנראה שאין מניעה מפיצוץ", "אין פרטנר בצד השני" ו"צריך להפגיש את הצד השני בקיר ברזל", הפכו שגורים בשני המחנות, ברור שכולנו לקינו בעיוורון כבד ואנו נדרשים לחשבון נפש יסודי ובהול.
חשבון הנפש הזה לא נועד לייצר סימטריה מדומה, מכיוון שאין באמת איזון בין המחנות, אך ההרס הוא בהחלט הדדי. השנאה בכל צד מעמיקה את חוסר האמון בצד השני, והעובדה שקולות מורכבים ומעודדי הידברות מושלכים הצידה בבוז, וקולות חדים, הרסניים "ויודעי כל", מובילים את המחנות, מביאה אותנו אל עברי פי פחת.
אך נקודת האור היא, שבמישור הלאומי, כמו גם במישור היהודי, יום כיפור הוא גם יום של תיקון. זוהי הבשורה המרכזית של יום כיפור במובנו הדתי. זוהי גם התפנית שהצילה אותנו במלחמת יום הכיפורים, והביאה להתאוששות, באחד המפגנים המרשימים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית. שתי התפיסות, היהודית והישראלית, מלמדות אותנו שהכפרה שגלומה ביום הכיפורים, מתחילה בהכרה בחטא ובאובדן הדרך, ממשיכה בחשבון הנפש הכואב, ומובילה, כמעט תמיד, לשינוי ולדרך חדשה.
אך גם המסר היהודי והישראלי זהים, במובן שבו היכולת לקום מן האפר ולהתאושש כעוף החול, הם אמנם מוטיב חוזר, אך אינם מתת אל שמימית ונתונים הם בידיים שלנו. ולכן, חשבון הנפש לא יכול להישאר תחום בין 'כל נדרי' ל'תפילת נעילה', וחובתנו, כישראלים, היא לחזור באופן אקטיבי אל מעגל השיקום הישראלי, היהודי והלאומי שלנו ולאחוז בו שנית, גם אם נדמה שעברנו כבר את נקודת האל חזור.
לכן, חובה עלינו לנצל את יום כיפורים זה על מנת להפוך את צוואת האבות והאימהות הזועקת אלינו מההיסטוריה שלנו ולכוון את המטענים ההיסטוריים שכרוכים ביום הכיפורים היהודי והישראלי, לסדרת מעשים ויוזמות שיובילו אותנו בשנה הקרובה לישראל משוסעת פחות. יוזמות שיאפשרו לנו, לא להתעלם מהמחלוקות, אלא לנהל אותן בדרך אחרת. לא להעמיד פנים שקווי השבר אינם קיימים, אלא לנהל את המאבקים האידאולוגיים בינינו בדרך שתאפשר לנו לחיות יחד ולקיים את ישראל, כמדינה וכחברה מאוחדת יותר.
יניב כהן הוא ראש מכון תכלית למדיניות ישראלית