בלי קשר לשאלה האם יצליחו לשרוד את המהמורות הפוליטיות בישראל ובטורקיה, הרי שבנימין נתניהו הוא כבר בן 73, ואילו רג'פ טאיפ ארדואן מתקרב ל-70 (וקיימים דיווחים לפיהם בריאותו רופפת), כך שמדובר בפגישה בין שני מנהיגים שיודעים שהם כותבים את הפרק האחרון בקריירה הפוליטית שלהם.
תחשבו על זה רגע: נתניהו נמצא בשלטון, עם כמה הפסקות, מאז 1996. ארדואן סוגר כהונה שהחלה למעשה בשנת 2003 (אם כי מחציתה עברה עליו בתפקיד ראש הממשלה - ורק ב-2014 הפך לנשיא). במונחי האגן המזרחי של הים התיכון, מדובר בתקופה שכמוה כנצח, או בתרגום לשפה מעט פחות מליצית: בשתי המדינות, טורקיה וישראל, אין אנשים מתחת לגיל 20 שבגרו תחת ראש מדינה אחר (כאמור, בישראל עם הפסקות קצרות-מועד). שוב נציין: כאשר כל זה מתרחש באזור שסימן ההיכר שלו הוא חוסר יציבות, מדובר בהישג אדיר לכשעצמו, שמצריך מיומנויות פוליטיות אדירות, דבקות במטרה וכן, גם אגו מפותח (ומבקריהם הרבים יאמר: מנופח).
זאת ועוד: למרות שהשניים רחוקים מאוד, בלשון המעטה, מהאידיאל הסוציאליסטי, נתקיים בהם המשפט מהמנון השמאל: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה": אצל ארדואן היה זה החל בפירוק השלטון הצבאי וסילוק גנרלים חילוניים ועוינים מבחינתו ממוקדי הכוח (אצל נתניהו זה בהחלט עשוי, או עלול - שוב, תלוי את מי שואלים - להסתיים כך), אצל נתניהו היה זה בהחלשת האליטות של האבות המייסדים של מוסדות המדינה, מלחמה שנמשכת עד לעצם היום הזה. גם אם ייכשל ולא יצליח להביא לחיסולה של ההגמוניה, הרי שהוא הפך אותה למגוונת ופלורליסטית, בעל כורחה, משהייתה ערב עלייתו לשלטון.
ככל שמעמיקים בביוגרפיה של שני המנהיגים, צצים עוד קווי דמיון. ארדואן הוא מאמין מוסלמי אדוק לעומת מידת מחויבותו של נתניהו לדת (בלשון המעטה), אבל שניהם נשענים על קואליציה דתית הרבה יותר מהם, שמבקשת לנטרל, אם לא ממש לחסל, מוקדים ליברליים ששואפים מערבה. באופן מוזר, הם עושים זאת תוך כדי חתירה לקדמה טכנולוגית וקידום הכלכלה (במקרה של ארדואן, רק במחצית הראשונה של שלטונו, שכן כלכלת טורקיה נמצאת עתה בשפל).
שניהם מצליחים לעורר גם איבה מהסוג שכבר עבר בהרבה את המקובל ביריבות פוליטית. כאן ארדואן יכול רק לקנא בחברו החדש מישראל. אמנם הטינה לנתניהו, גם היא מוסברת לכאורה באופן רציונלי, מוציאה עדיין עשרות אלפי אנשים לרחובות בכל מוצאי שבת, אבל במקרה של ארדואן זה הגיע עד כדי ניסיון הפיכה.
הפגישה בין השניים הייתה מנומסת, אבל עם כל ההיסטוריה הרעה בין שתי המדינות (ממשט המרמרה ועד מעצרי שווא של תיירים ישראלים באיסטנבול), הייתה תחושה שברמה האישית הם יפלו זה על צוואר זה, קצת כמו הישראלים שעוינים את טורקיה כישות מדינית (ולהפך כמובן - טורקים שבטוחים שישראל מבצעת פשעי מלחמה על בסיס יום-יומי), אבל נוהרים לבתי המלון בה, בגלל האוכל ובגלל האקלים הגיאוגרפי והאנושי: מדינה חמה עם אנשים חמימים ומסורתיים.
קידמו את הכלכלה עד שריסקו אותה?
אין זה פלא שהפגישה הסתיימה בהזמנה חגיגית לארדואן לבוא ולבקר בירושלים. הנה כי כן, "מצא מין את מינו" - יאמרו גם מעריציהם הרבים והחמים של השניים וגם מתנגדיהם הרבים והטעונים לא פחות. ובכל זאת, יש משהו שיגרום לישראלים רבים לזוע באי נוחות נוכח התמונות מארצות הברית: העברת הסמכויות מידי האליטות הליברליות לידי ארדואן בטורקיה, התגלה כהרה אסון: מינוי אישי של נגיד הבנק המרכזי והכפפת המערכת הכלכלית לשירות התעמולה המשטרית, דחק את הכלכלה - שהאיצה כל כך יפה קדימה בשנים הראשונות לשלטונות של ארדואן - לכושלת ונחשלת, ממש כמו שסבורים בכירי הכלכלנים בישראל שיקרה לכלכלה הישראלית, אם יצליח נתניהו בקידום החקיקה המשפטית שלו.
במילים אחרות: כמי שכותבים את הפרק האחרון בקריירה הפוליטית המדהימה שלהם, מביטים השניים זה בזה לא רק בחיוך אלא גם באימה: נתניהו חושש שמא מורשתו של ה"פרוטקטור" ("המגן" כפי שאמר שהוא מבקש להיזכר בתולדות ישראל) סופה במשבר חוקתי שיוביל לתפיסת השלטון על ידי האליטות שניסה להדביר.
ארדואן חושש שמא למרות השלטון הריכוזי שהצליח להנהיג, "תופעת קפלן" תחזור לרחובות ערי טורקיה, עד שבמקום שיזכרו אותו כמנהיג הגדול ביותר של מאה השנים שחלפו מאז "אבי הטורקים" - מוסטפה כאמל "אתאטורק", הוא ייזכר כמי שסולק מרום תפקידו ויסיים את הפרק הפוליטי המפואר שלו מאחורי סורג ובריח. הנה - גם האימה הזאת משותפת לשני המנהיגים.