אני בטוח שלאורך השנים הרבה ראו בנו מודל לזוגיות טובה ואף קינאו בנו. משפחה באמצע החיים, אבא, אימא וחמישה ילדים. משפחה מוצלחת, פרנסה ובריאות טובה. על פניו, הלוואי על כולם. ואני, האבא הכי טוב שיש. האדם האחרון בעולם שאפשר לחשוב שיש איתו בעיות אלימות. אף אחד לא יכול היה לשער שבבית יש מדי פעם התפרצויות זעם מצידי כלפי אשתי והילדים. כששומעים את צמד המילים "בעל אלים" אפשר לדמיין מכות, חבלות, פציעות, בית חולים, משטרה ועוד. ברוך השם לא הגענו לשם, אבל זה לא אומר שלא היה נורא. יש הרבה פנים לאלימות ולכולן פוטנציאל הרסני כלפי הסביבה הקרובה ובמיוחד לאישה והילדים.
ניחנתי בחושים חדים ומהירים, שמיעה טובה יותר מהאדם הממוצע ,רואה ושם לב לדברים קטנים, מזהה סכנות ומתפקד טוב ומהר במצבי חירום וסכנה. התכונות הללו עזרו לי לא פעם במהלך חיי, אבל בחיי שגרה כמו בבית, הן יוצרות בתוכי עומס שהולך ומצטבר ובסופו של דבר זה היה יוצא על אחד מבני הבית בצורה פוגעת ולא מכבדת. אשתי הייתה מעירה לי ומעמידה אותי על טעותי בו במקום - ומשם המדרון היה חלקלק לפינג פונג של הטחות האשמות והעלבות. הייתי מרגיש שהיא עושה לי דווקא, מנסה להקטין אותי במיוחד ליד הילדים, שהיא מקפידה ומדקדקת רק איתי.
כאן הייתה נכנסת אלימות, שהתחילה בקללות נמרצות והייתה יכולה להגיע לדחיפה, מכה, טריקת דלת, שבירת חפצים צעקות, עזיבת הבית - וחוזר חלילה. היינו נרגעים ומשלימים, הכול נפלא עד הפעם הבאה. מרווח הזמן בין סבבי האלימות הלך וקטן. גלגל שמסתובב ולא מפסיק. ואז הגיעה דרישה חד-משמעית מאשתי לטיפול זוגי או שנפרדים. בהתחלה זלזלתי בטיפול, חשבתי שאני בסדר ושהיא זאת שצריכה טיפול. לאחר עוד סבב או שניים של אלימות, הלכנו לטיפול זוגי שהציף בעיות מהעבר ולא קידם אותנו.
בסופו של דבר החליטה אשתי לפנות למשרד הרווחה לקבלת טיפול מקצועי באלימות במרכז לשלום המשפחה. בהמשך, התבקשתי גם אני להגיע לטיפול. בהתחלה הרגשתי מוזר - מה לי ולדברים האלה, הרגשתי שאני מבזבז זמן. כעסתי על אשתי שהיא הביאה אותי למצב הזה, הטיפול בכלל נראה לי לא קשור אליי. עם הזמן, ככל שהמפגשים במסגרת של משרד הרווחה התקדמו, הקשבתי לתכנים, שיתפתי פעולה ולאט לאט הדברים החלו לחלחל ולהיות חלק ממני. הבנתי שאני חייב לקחת אחריות על ההתנהגות שלי, על השפה שלי ועל המעשים שלי. הבנתי שאין לי באמת אפשרות לשלוט על האחר ועל מה שאשתי תחליט לומר. לעומת זאת, יש לי אפשרות באיזה תגובה לבחור.
בהדרגה ירד ממני סלע ענק שהכביד עליי שנים. שחררתי כמעט הכול - ביקורת, הערות, התעלמתי מדברים שהפריעו לי, השארתי לה את החינוך של הילדים, התרכזתי רק בדברים הטובים. למדתי לדבר רגשות, בחרתי להסתכל עליה מתוך הכלה וחמלה והתחלתי להגיב יותר באמפתיה: "אני מבין אותך... קשה לך". למדתי לאפשר לאחרים להביע את דעתם גם אם הם אינם חושבים ומבינים טוב כמוני, לעשות את הדברים כהבנתם, לטעות ורק לאחר מכן הצעתי את הדרך שלי אם בכלל.
למעשה, השינוי שעברתי מורגש לא רק בבית אלא גם בעבודה ובעצם בכל תחום ועניין. זה לא שאין יותר אירועים או מחלוקות, יש גם יש. הם פשוט מתנהלים אחרת. לאט לאט, האווירה בבית השתנתה לטובה והאישה והילדים החלו לפרוח. ככל שהדומיננטיות שלי ירדה כך שלהם עלתה.
חודש אלול, חגי תשרי ויום כיפור אלו זמני הרחמים והסליחות. זהו זמן לחשבון נפש, לסליחה על הסבל שגרמתי לעצמי ולבני משפחתי. בהזדמנות זו אני פונה לכל הגברים שהכתבה הזאת נוגעת בהם - פנו לקבלת עזרה. קחו אחריות והחזירו לעצמכם את השליטה על חייכם. אל תוותרו לעצמכם. זה לא קל וזה לא פשוט, אבל זה אפשרי. כמעט כל יום אני מקבל חיזוקים חיובים מהאישה, מהילדים, מהחיים ומברך על כך שלא ויתרנו. חג שמח ושנה טובה.