ראש השנה תש"ה היתה עבור שמואל גלעדי ראשיתו של פרק חדש בחיים. יומיים לאחר שחגג עם משפחתו את החג, עזב את ביתו בבגדד כשבידו שקית תמרים, ועלה על משאית של הצבא הבריטי בה הסתתר יחד עם צעירים יהודים נוספים. בתום נסיעה שנמשכה יומיים, חצתה המשאית את הגבול מממלכת ירדן. "הנהג הכריז שאנחנו בארץ ישראל וכל החברים התחילו לרעוש משמחה", סיפר שמואל על אותו בוקר יום שבת באוגוסט 1944. לפני שבוע הלך לעולמו והוא בן 96.
הוא נולד בבירת עיראק, בגדד, ב-1927, בנם של שאול ואסתר גלעדי להם שתי בנות ושישה בנים. אביו, שאול, עבד עבור מספר סוחרים בניהול חשבונות ופקידות. משפחתו הייתה בעלת תודעה ציונית עמוקה. לביתו היה נשלח מדי כמה ימים עיתון "דואר היום" מישראל, וספריית אביו כללה ספרים שעסקו בהתעוררות התנועה הציונית. שניים מבני הדוד של שמואל נשאו את השמות וויצמן ובלפור, על שמם של אחד ממנהיגי התנועה הציונית - וכן המנהיג הבריטי שהכיר בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל.
לקראת סוף שנות השלושים של המאה הקודמת החל להתערער בטיחון היהודים בעיראק נוכח אהדה גוברת לרעיונות התנועה הנאצית וביקורו בבגדד של חאג' אמין אל חוסייני, ואפריל 1941 חוללה קבוצת קצינים פרו-נאצים הפיכה נגד השלטון הבריטי. חודשיים לאחר מכן, פרצו בבגדד פרעות נגד הקהילה היהודית, המוכרים כפרעות "הפרהוד", בהם נרצחו 179 יהודים ומעל אלפיים נפצעו. רק אחרי האסון הכבד, נכנסט הכוחות הבריטים לעיר.
עם כניסת הבריטים השתפר מצבם הכלכלי של היהודים, אולם אלו הרגישו שהמולדת בה חיו דורות רבים הפנתה להם עורף וכי הם אינם בטוחים בה יותר. צעירים יהודיים החלו להתארגן להגנה, וזאת במקביל לישוב היהודי בארץ ישראל שהזדעזע מהפוגרום בעיראק והחליט לפעול בקרב הקהילה היהודית. הסוכנות היהודית הסמיכה את המוסד לעליה ב' לשלוח שליחים לבגדד על מנת להקים בה את התנועה הציונית, ובהמשך שלושה שליחים נשלחו מטעמם: ד"ר אנצו סירני מקיבוץ גבעת ברנר, שמריהו גוטמן מקיבוץ נען ועזרא כדורי מקיבוץ מעוז חיים, שמשימתם הייתה לארגן את היהודים להגנה עצמית - ובמקביל לעודד את עלייתם לארץ ישראל ולסייע להם בכך.
באחד הימים, הגיע אחיו של שמואל, שלמה, עם חבילה של ספרים בעברית מארץ ישראל. "דפדפתי בהתלהבות בספרים והבנתי שאחי הצטרף לתנועה הציונית", כתב לימים שמואל בספר זכרונותיו. "התחלתי לנדנד לו שישבץ אותי גם בתנועה הציונית, ונתקלתי בסירוב מוחלט מצדו בטענה שהדבר ישבש לי את הלימודים". אולם, כעבור זמן קצר הכניס אותו אחיו לתנועה, ויחד איתו גם כמה מחבריו. מדריך הקבוצה היה רפאל צורני, מראשוני וממנהיגי המחתרת הציונית בבגדד. בשלב זה, היה ברור לשמואל כי רצונו לעלות לארץ ישראל. "שרנו שירים ישראלים בעברית, ערכנו טיולים והיינו קבוצה מגובשת כשעיניי כולנו נשואות כאחד לעליה לארץ ישראל בהקדם האפשרי", סיפר.
לאחר שאחיו, שלמה, יצחק ורחל עזבו את הבית ועלו לארץ ישראל, החליט שמואל שהגיע זמנו. המשאית שבה חצה את הגבול לארץ ישראל, יחד עם עוד צעירים, הייתה משאית של הצבא הבריטי שהביאה משלוח שוקולד מארץ ישראל לחיילים הבריטים בעיראק, והנהג שלה היה יהודי. "הייתה זו שעת בוקר ורבים מחברי המשק שעדיין סעדו את ארוחת הבוקר של השבת יצאו לקראתנו בשמחה", סיפר שמואל על הגעתם לקיבוץ עין חרוד. "ביניהם היו גם יצחק טבנקין ואהרון ציזלינג שהיו ממנהיגי הישוב בארץ ישראל ורק בהמשך נודע לנו מי הם". יעדו להשתכנות של שמואל היה קיבוץ מעוז חיים, שם היה אמור להצטרף לחברת נוער בה לקח חלק גם אחיו, יצחק.
בקיץ 1945 הגיעו לארץ גם הוריו ואחיו הקטנים של שמואל, ששכרו דירה בשכונת התקווה בתל אביב בעת שמצבו הבריאותי של האב התדרדר. על כן, בסיום תקופת הכשרתו במעוז חיים עבר שמואל לגור עם משפחתו על מנת לעזור בפרנסת הבית, וזאת במקום להמשיך עם חבריו להכשרה מגוייסת של הפלמ"ח. הוא עבד בבניין, ובהמשך למד קורסים בסוציולוגיה ובדקדוק עברי מטעם עיריית תל אביב והאוניברסיטה העברית.
באחד הימים, פגש שמואל חבר שסיפר לו על האפשרות להצטרף לארגון ההגנה, מה שהוביל אותו להחלטה מהירה. "הלכתי איתו לאחד הבניינים בשדרות בן-ציון. עלינו לקומה רביעית, נכנסנו לדירה כמעט חשוכה. חברי נכנס ראשון ונשבע ל'הגנה'. אחריו, נכנסתי אני. ישב שם, בחדר חשוך, בחור עם נר דולק וספר תנ"ך. הוא שאל אותי כמה שאלות, ואני סיפרתי לו שבעיראק הייתי במחתרת הציונית ולאחר עלייתי ארצה נשלחתי לקיבוץ מעוז חיים בקבוצה שהתאמנה בנשק, שם אפילו נשבענו ל'הגנה' בהיותנו נערים. דקות לאחר מכן, הושבעתי בשנית".
עם תחילת מלחמת העצמאות, גוייס שמואל לפעילות הגנה על חולון, אליה עברה משפחתו זמן קצר לפני כן, ובהמשך הועבר יחד עם חבריו לחזית הקרבות ליד מחנה סרפנד, שם נלחמו הכוחות עד ההכרזה על הפוגה ב-11 ביוני 1948. באחד מהקרבות, בו נפלו כמה מהלוחמים שלחמו לצדו, נורה ברגלו ונפצע קשה. לימים, העלה שמואל על הכתב את סיפור המערכה, שנוהלה לדעתו באופן בלתי מיטיב. "החלטתי לכתוב על הקרב שהתחולל לפני כל כך הרבה שנים מכיוון שהרגשתי חובה, כאחרון הלוחמים שיצא מחורשת הזיתים כפצוע קשה, עליי לידע את המשפחות על כל מה שקרה שם".
לאחר השחרור משירותו הצבאי שב לעבוד בבניין. באותן השנים הקימו בחולון שכונות חדשות ושמואל עבד כקבלן משנה בפרויקטים שונים ברחבי העירף והיה מבוני השכונות החדשות שהיו מיועדות לקלוט את אלפי העולים החדשים שהגיעו לישראל. ב-1966 הקים חברה קבלנית שבנתה בניינים רבים בחולון וברחבי המדינה. במשך השנים היה פעיל ב"איגוד הקבלנים הארצי" וחבר הנהלה ב"איגוד הקבלנים בחולון". במסגרת חברותו ב"איגוד בוני הארץ" נטל שמואל חלק באירועי התנדבות שונים כגון מד"א וכן בסיוע לארגוני סטודנטים.
כמו כן, היה שמואל פעיל בין היתר גם בגיוס כספים לצרכי בריאות הציבור, כשבשנת 1973 גייס תוך שלושה ימים בלבד 25 אלף לירות לבית החולים "הדסה" לשם קניית מכונת הנשמה שהצילה עשרות חיילים בזמן המלחמה - ואף תרם כספי עזבון שהותירה דודתו, בסך 95 אלף דולרים, לבית חולים "דנה" לילדים. כמו כן, היה יושב ראש ארגון חברי ה"הגנה" בחולון, ובשנת 2017 הוענק לו אות יקיר העיר.
שמואל הותיר אחריו את אשתו רחל, שלושת בניו מאיר, חיים ודודי, שמונה נכדים ושני נינים.