50 שנה אחרי שמלחמת יום הכיפורים זיכתה אותה לדיראון עולם בתואר גברת מחדל ואם כל חטאת, ויש שהפליגו עד כדי הרשעתה כראשת הממשלה הגרועה ביותר בתולדות ישראל, פניה ודמותה של גולדה מאיר חזרו להתנוסס בשבועות האחרונים בגאון ברחובות הראשיים ברחבי מדינת ישראל, ועוד בניחוח גלאם הוליוודי. טוב, לא בדיוק פניה, אלא פניה של השחקנית הבריטית הענקית הלן מירן, שגילמה את גולדה מאיר בסרטו של הבמאי הישראלי גיא נתיב, והובילה את הקאסט המורחב של הגברים הגנרלים שגורלם נקשר בגורלה בקטטסטרופת המלחמה ההיא.
50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
בתזמון מדויק, רגע לפני ציון היובל לאוקטובר 1973, וכל הטקסים, האזכרות, הכתבות והחשיפות הארכיוניות הנלווים ליערצייטים שכאלה, המונים נהרו לבתי הקולנוע כדי לצפות, ללמוד ולשמוע על מה שאירע בשבועיים הכי קטלניים שידעה ישראל אי פעם. "ראית כבר את גולדה?", הפכה לשאלה שגורה בשיחות הסלון ובתי הקפה.
תהליך האייקוניזציה התרבותי של מאיר לא מתחיל ונגמר כמובן בכרזות הקיץ של זוכת האוסקר שנכנסה לדמותה. לקראת יום כיפור, ב"קשת" צפויים לשדר סרט תיעודי של דני קושמרו והבמאי יריב מוזר, המבוסס על יומניה; בחודש הבא, תעלה ב"הבימה" הצגה חדשה - "גולדה - הגברת הראשונה", שמתמקד באירועים שאחרי המלחמה, מוועדת אגרנט ועד התפטרותה של מאיר; ולפי דיווחים מהניכר, גם סדרה בינלאומית בהפקת ברברה סטרייסנד ובכיכובה של שירה האס אמורה מתישהו להגיע אל המרקע, תחת הכותרת "לביאה".
הסרט "גולדה" הראשון שודר ב"הוט" ב-2019, דוקו של שגיא בורנשטיין, שני רוזנס ואודי ניר, עם ראיון ארכיוני נדיר של מאיר משוחחת בגילוי לב על כישלונות ומהמורות חייה, אוף דה רקורד ואון סיגריות בשרשרת. עם או בלי הסיגריה המיתולוגית, גולדה נהנית מגל מיתוג מחודש, דמותה ההיפסטרית מעטרת מגנטים ותחתיות לכוסות ומודפסת על חולצות טריקו. וכן, גם הגלידה, שהחזירה את שמה לכל עיר שנייה בישראל. ובמקביל, כל חשיפה של פרוטוקול או מסמך היסטורי על יום כיפור, מדרבנים את חוגי היסטוריונים וכותבי הדעות ב"הארץ" להעריך ולנתח את פועלה מחדש.
האם מרחק הזמן מהטראומה הכואבת של אוקטובר 73' מאפשר לציבוריות הישראלית להתחיל לסלוח לגולדה על ולבחון בעיניים נדיבות יותר את מנהיגותה ותרומתה של ראשת הממשלה הראשונה והיחידה שכיהנה אי פעם בישראל, או שמא רק התפתחות נוספת בקרב הנרטיבים על האחריות למחדלי המלחמה שנמשך כבר 50 שנה? בארה"ב, הרחק מקורבנות ופצעי קרבות יום כיפור, שם מאיר גדלה והתחנכה בשנות הילדות והנעורים, היא נהנית ממעמד של סופרסטאר כבר שנים. היא נתפסת "משלהם" - הנציגה החשובה והבכירה ביותר של יהדות ארה"ב במדינת ישראל אי פעם. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, לא שוכח להזכיר את היכרותו איתה בכל הזדמנות שהוא נואם על ישראל, ובחודשים האחרונים אף מתגלגלת בקונגרס ובסנאט יוזמת חקיקה דו-מפלגתית להטביע מטבע דולר אמריקאי בדמותה. בכנסת ישראל, לעומת זאת, הצעת חוק להנצחת זכרה של מאיר הוגשה לראשונה רק ב-2020, על ידי יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי, ומעולם לא קודמה, ובטח שלא זכתה לתמיכה חוצת מפלגות. חוץ ממיכאלי, כך אומרים, אף אחד מראשי מפלגת העבודה לדורותיהם אפילו לא טרח להגיע לאזכרות הממלכתיות.
השקר הגדול
שאול רחבי, נכדה של מאיר ויו"ר עמותת גולדה מאיר למנהיגות וחברה, בהחלט מרגיש שינוי ביחס לסבתו, בעיקר בדור הצעיר, שלא ידע את מלחמת יום כיפור מקרוב, אבל גם בקרב מעצבי דעת קהל, חוקרים באקדמיה ופובליציסטיים, שנוברים בחשיפות הארכיוניות התקופתיות בישראל ובעולם ומערערים על חלק מהמיתוסים והפרדיגמות שהתקבעו ביחס לתפקודה לפני ובמהלך המלחמה.
"יש אנשים שאי אפשר להזיז אותם, כי הם שונאים אותה, או שנאו אותה מלכתחילה. יש כאלה שנלחמו ונפצעו ונפגעו ואיבדו במלחמה", הוא מספר בשיחה עם וואלה!. "אני יכול להבין אותם, קשה לשנות אותם. אבל בעבודה סיזיפית, אנחנו עושים שינוי, והאמת יוצאת לאור, לא רק בדורות צעירים יותר". רחבי מוקיר ומכיר בתרומתם של הוליווד והפריים טיים הטלוויזיוני בתיקון הנרטיבים שהתקבעו. לדבריו, במשך שנים הופעלה כלפי מאיר "מכונת רעל בלתי סבירה ולא הגיונית של פוליטיקאים ועיתונאים שעשו עמה עוול גדול - שמבוסס ברובו על השקר הגדול - שהייתה החמצה".
מעבר למחדלים המודיעיניים והצבאיים, מהם ועדת אגרנט ניקתה את מאיר לחלוטין והוטלו לפתחם של הגנרלים, השאלה אם היא פספסה הזדמנויות למנוע את המלחמה במגעים מדיניים עם מצרים מוטלת לפתחה הבלעדי והבלבדי של ראשת הממשלה, ומעוררת ויכוח נוקב בין ההיסטוריונים, שעוד נגיע אליו. "אני לא אובייקטיבי, זה מובן מאליו, אבל אני מוכן להתעמת עם כל היסטוריון", רחבי קובע. "היום ברור מהמסמכים שנחשפו בשנים האחרונות שבאמת שלא הייתה החמצה, מי שסירב לנהל משא ומתן לאורך כל הדרך זה אנוואר סאדאת. אי אפשר היה להגיע להסכם שלום לפני המלחמה, המלחמה סידרה את מערך הכוחות שיאפשר לשני הצדדים להיפגש לשלום בין שווים, כמו שסבתא שלי אמרה".
"יש את המחדל הצבאי והמודיעיני שהיא בתור ראשונה בין שווים בוודאי נושאת באחריות, על זה אין ויכוח, מידת האחריות והסיבות המקלות שכולנו מכירים לא משנים, אבל היא לא השתמטה אלא ייסרה את עצמה. היא מספרת על זה שבר לב אמר לה - 'את צריכה להרגיש לא נוח? אנחנו ישנו טוב מאוד בלילות. מה את מלקה את עצמך?'. ובכל זאת היא מייסרת את עצמה, גם בוועדת אגרנט היא אומרת 'אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני המלחמה'. המלחמה הייתה טראומה לכולנו, אפשר להבין את הכעס עליה, אבל ההחמצה היא נרטיב שקרי לחלוטין שעשו לה עליו קמפיין של רצח אופי".
ניסיון להלבין דימוי
מנגד, ההיסטוריון יגאל קיפניס, מחבר הספר "1973 - הדרך למלחמה", סבור שבהחלט הייתה החמצה, ושאסור לנו להפסיק לדבר עליה, למען הדורות הבאים, ושהגילומים ההוליוודים וחוקרי האקדמיה, שלטענתו מעלימים תיעודים שלא מתאימים לתזה שלהם, מייצרים "נרטיב שגוי וחוטאים באפולוגטיקה לאמת ההיסטורית".
לדבריו, "גולדה תרמה הרבה מאוד למדינת ישראל וכבודה במקומה מונח, אבל לטוב ולרע היא נשפטת על אירועי 73'. ארבעה חודשים אחרי המלחמה היא התפטרה? למה היא התפטרה? כי היא ידעה על הכישלון שלה והמקום המרכזי שלה במה שקרה - מה שאנחנו לא ידענו, והיא ידעה את מה שיש כאלה שמנסים להשכיח כדי להלבין את הדימוי שלה", הוא אומר.
"בתחילת 1973 היו למקבלי ההחלטות בישראל שתי אפשרויות - לקבל את יוזמת ארה"ב למשא ומתן או להמתין למלחמה בחצי השני של הקיץ. והמשא ומתן הזה, בהובלת קיסינג'ר וניקסון, נמנע כי גולדה סירבה לסגת מהדרישה האולטימטיבית שלה שישראל תספח שליש מסיני. על זה אי אפשר להתווכח. זה נתון. זה עובדתית מונח בתיעוד ומי שרוצה להלבין את גולדה מתעלם מזה. אני לא יודע מה היה קורה אם היו מדברים, אני לא יכול להגיד שהייתה נמנעת מלחמה, אבל בטוח שאוקטובר 73' היה שונה לגמרי. גם התכתיב המדיני לצה"ל, שלא לתכנן מלחמה עם תקיפה מקדימה וגיוס מילואים כנדרש, גרם לו לאבד את יתרון היוזמה - וזה היה תכתיב שלה. היא ידעה את זה - ולכן היא התפטרה".
גם על התנהלותה של מאיר במהלך המלחמה, שזוכה לרוב לשבחים על נחישותה מול הממשל האמריקני ועמידתה בלחצים אל מול הצמרת הביטחונית המתפרקת, יש לקיפניס טענות קשות. "גולדה התגלתה בגדולתה כתגרנית, עסקנית ועקשנית שידעה להילחם, אבל היא התגלתה גם בחולשתה כמדינאית", קובע ההיסטוריון. "כבר אחרי היום הראשון, סאדאת הציע הפסקת אש ולהתחיל מיד תהליך מדיני. אם אחרי היום הראשון היו מפסיקים את האש - היה נחסך כל כך הרבה והמהלכים המדיניים לא היו יוצאים יותר גרוע, לא היינו גומרים בפחות שלום עם מצרים על בסיס נסיגה מלאה מסיני, זה מה שסאדאת רצה".
הוא המשיך והסביר בשיחה עם וואלה!: "בשביל לקבל החלטה על הפסקת אש בתנאי פתיחה גרועים יותר ממה שהתחילה המלחמה - צריך מנהיגות, אבל כל התקופה שלה הייתה בעייתית מבחינת מנהיגות -הייתה אופוריה ויוהרה אדירה אחרי מלחמת ששת הימים, גאוותנות והתנשאות וזלזול בצבא המצרי ובסאדאת. היא עודדה את תחושת שכרון הכוח וחוסר הפרופורציה של מידת השימוש בכוח, אבל התפקיד שלה היה לעצור את זה".
קיפניס סבור שקו ישיר מחבר בין העיסוק במחדליה של מאיר למחדלי המנהיגות בימינו אנו. "אנחנו חייבים לזכור ואסור לשכוח את מה שקרה ב-1973 ואת המשקל המרכזי של גולדה באסון הזה לא כדי להכפיש את גולדה, אלא כדי שראשי הממשלה, היום ובעתיד יידעו שיש משמעות למשפט ההיסטוריה, כי לנו כציבור אין כלים להתמודד עם ראשי ממשלה שטועים. הם יכולים להיות ראשי ממשלה טובים ופטריוטים שרוצים בטובתנו, אבל לא תמיד הם נוהגים באחריות, ולנו כציבור - הכלי העיקרי שיש לנו להתמודד עם זה הוא משפט ההיסטוריה. גם כשרואים את האסון המתרגש עלינו עכשיו, ראש ממשלה חייב לדעת שההיסטוריה תבוא איתו חשבון - ואם הוא יהיה מודע לזה יותר אולי יהיה יותר אחראי או יחשוב פעם שנייה על מעשיו".
למאיר הייתה קריירה ציונית פוליטית מפוארת של 40 שנה לפני שהפכה לראש ממשלה ב-1969 בברירת מחדל מפא"יניקית אחרי מותו של לוי אשכול, אבל מבחן המנהיגות שלה מתמקד בכמה שבועות בלבד, לפני ואחרי מלחמת יום כיפור. "זו טבעה של היסטוריה", רחבי אומר. "דיין אמר אחרי מותה שהיא ניצבת בשורה אחת עם בן גוריון וויצמן. אם זה נכון או לא - לא לי לשפוט. אבל התרומה שלה לחוסן של מדינת ישראל, גם מבחינה חברתית וכלכלית וגם מבחינה מדינית וביטחונית, למרות הפאשלות של המלחמה ושהצבא לא היה מוכן לגיוס מילואים, היא אדירה. כשרת העבודה היא הזיזה הרים, הקימה את המוסד לביטוח לאומי, חוקקה את חוק הביטוח לאומי, הקימה את שיכוני העולים. לא היה עולה אחד שנשאר בלי קורת גג אפילו לילה אחד. גם כשהייתה ראש ממשלה - ההשקעות בפרויקטים חברתיים ורווחה היו אדירות. היא גם אמרה במפורש שכל שקל שלא הולך לביטחון הולך לשכבות החלשות ביותר - לא לכל מיני הסכמי שכר מפוצצים עם אחיות ועובדי נמל".
אבל גם המורשת החברתית של מאיר פגומה ומוכתמת. העימות החריף שלה עם הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70 הפך לאבן דרך בתולדות השסע העדתי, ועם ציטוט "הם לא נחמדים", היא יכולה להיחשב לאמא של ישראל הראשונה, במונחים של ימינו. "גם זה שקר", רחבי אומר. "היא לא אמרה את זה על כל הפנתרים, זה ציטוט שסולף והוצא מהקשרו".
הוא מצטט חלופת מכתבים שנחשפה ב"הארץ" לפני כעשור, שבהם מאיר מתלוננת בפני שאול בן שמחון, יו"ר ברית מוצאי מרוקו, על מסע ההשמצות שהיא עוברת. "אתה אמרת אתה כי נפגשת עם הפנתרים העצורים ומצאת כי הם דווקא נחמדים. בתגובה לדבריך אלה אמרתי אני כי אלה משליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים אינם נחמדים", כתבה מאיר. לדברי רחבי, "גם המפגש שלה עם הפנתרים שנודע לשמצה אני לא כל כך מבין למה אומרים שהיא התנשאה עליהם - כי היא שאלה במה הם עובדים? היא רצתה להכיר אותם ולדעת כל אחד מה הוא עושה. הם כל כך נפגעו מזה. אז היה שם קצר בתקשורת כנראה, אבל להאשים אותה בגזענות? זה פשוט דבר כל כך מרוחק מהמציאות. קראתי די הרבה חומרים שלה, נאומים ודברים שכתבה פה ושם, ולא מצאתי התבטאות אחת שיש בה איזשהו סימן או רמז לגישה גזענית. אולי התנשאות. אבל גזענות?".
ח"כ גלעד קריב ממפלגת העבודה, שהגיש מחדש את החוק של מיכאלי להנצחת מאיר, סבור ש"אסור לצבוע את מנהיגותה רק באקורד הסיום של המלחמה. התרומה של גולדה מאיר לבנייתה של מדינת הרווחה, ליחסי החוץ של ישראל ולמקומן של נשים בפוליטיקה הישראלית היא אדירה. היא אחת משתי הנשים היחידות שחתומות על מגילת העצמאות, אי אפשר לשפוט אותה רק על אחריותה, כמו שאי אפשר לשפוט את בגין רק על לבנון, לטוב ולרע. הערכה המחודשת של דמותה של גולדה צריכה מאוד לעסוק במלחמת יום הכיפורים, אבל חייבת גם להשתרע מעבר לזה".
בעניין המלחמה עצמה, קריב דבק בדוקטרינת ההחמצה. "היום כבר די ברור שבתוך הנוף המורכב של האסון שהתרגש עלינו, גולדה ודדו היו עמודי התווך למול סוללה ארוכה מאוד של אנשים שאו שהתפרקו או שהעדיפו לרדת למתרס אחורי, והם במידה רבה הצילו את המצב ולשניהם נעשה עוול גדול על השבועיים האלה", מאמין ח"כ קריב. "אבל ההערכה מחדש לא יכולה ללכת רק לצד החיובי, המחדל הצבאי של יום הכיפורים הוא קטטסטורפלי, אבל אי אפשר להתעלם מהמחדל היותר דרמטי של גולדה והוא המחדל המדיני מול המצרים. המלחמה הזו הייתה יכולה להימנע באמצעים מדיניים וזה האסון הגדול. בסופו של דבר מלחמה היא כישלונו של המנהיג לפתור את הסכסוך באמצעים מדיניים. אני מעדיף שישפטו את גולדה הרבה פחות לחומרה, אבל שיכניסו לתוך המשוואה את העיוורון המדיני שלה למול האופציה המדינית שזה בעיניי החטא הכי גדול".
אז האם אחרי 50 שנה - ישראל כבר מוכנה לסלוח לגולדה?
"זו לא סוגיה של סליחה. כשאתה מחליט להיות נבחר או נבחרת ציבור בוודאי שמדברים על ראש ממשלה אתה צריך לקחת על עצמך את העובדה שההיסטוריה תשפוט אותך. מנהיג נושא עד יומו האחרון את מחיר כישלונותיו כולל לא לישון בלילה. לבקש ממי שאיבד מישהו במלחמה לסלוח לגולדה זה לא ריאלי. מה שכן ריאלי, גם מבחינת צדק פואטי וגם מבחינת העתיד הישראלי, ועליו כן צריך לדבר, זו הערכה יותר מאוזנת ויותר ריאלית, יותר מושכלת וחכמה של מנהיגותה של גולדה מאיר".