תמונות מלחמת יום הכיפורים, שנצרבה בתודעה הציבורית, הופכות לדהויות משנה לשנה: הזיכרון גמיש, העדויות מתמעטות ואת מקומן תופסת נקודת המבט האסטרטגית. אבל באותם ימים של אוקטובר 73' לפני 50 שנה, כל מערכה כבדה הורכבה משורת קרבות פנים אל פנים של נערים שרק התגייסו, אנשי ונשות משפחה, מבוגרים וצעירים שניצבו בחזית באחד - והכריעו בחירוף נפש את גורלה.
50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
הם שלחו גלויות הביתה ברגעי געגוע וביקשו עוגות וחיבוקים, פחדו להתרומם כשהאש הצולבת נורתה מעל ראשם אבל לא היססו להסתער קדימה כשהתפוצצו הפגזים הראשונים. לוחמי כיפור, מהקרבות הקשים ביותר, שיתפו באומץ את וואלה! ברגעים שהכריעו את המלחמה, ושינו לנצח את חייהם.
"התחלתי לעודד את הטנקים - ותוך שניות ראיתי איך הם מושמדים"
כשנפתחה מלחמת יום הכיפורים בשבת בצהריים של אוקטובר 73', דושי גרינשטיין ועברי גורן היו עוד בהכשרה. הם בדיוק סיימו את האימון המתקדם בגדוד 890 בצנחנים ועמדו להיכנס לקורס מ"כים שנקבע מיד אחרי החגים. קורס, שכשיתחילו אותו בסוף המלחמה, הם יודו בגיחוך שעשו להם הנחות: "במקום 120 קילומטר מסע מסכם עשינו 20, בוא, אנחנו בוגרי כיפור - את כל תרגילי המלחמה שאתה יכול לדמיין כבר חווינו על בשרנו".
50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה לחצו כאן
"התכוננו כבר לצאת הביתה לפני הצום, הקיטבגים אופסנו במחסנים, כבר ראיתי בעיניים שלי את הבית מגיע - ואז הודיעו שיש כוננות וכולם נשארים", נזכר גרינשטיין. "אבל אף אחד לא באמת חשב שתיפתח מלחמה - גם כשלמחרת הודיעו שצריך לצאת כי נפתחה מערכה, חשבנו שזה יסתיים ביום קרב אחד. לזה אף אחד לא ציפה". בשביל הלוחמים שגדלו על אתוס הבלתי מנוצח של מלחמת ששת הימים, היה זה כמעט מנותק מהמציאות לחשוב שאכן תיפתח מלחמה כוללת. "אני זוכר שהיינו שומעים את התקליטים של השדרנים מדווחים ברדיו על גבורת הלחימה. פיתחו אצלנו תחושת ביטחון עצומה", שחזר גורן.
מסוקים שיצאו מהכוננות בבית ליד הטיסו אותם לתגבר בסיני, אבל לא בחזית, והחבר'ה מעידים על פחד שחשו - מכיוון לא צפוי: "עשרה ימים במלחמה ולא ירינו אפילו כדור אחד. פחדנו שנפסיד את המלחמה כי לא קראו לצנחנים - איך ננצח בלי הצנחנים?". כמעט 10 ימים הם חיכו בשוחות של סיני עד שהגיעה ידיעה על יציאה לקרב הראשון: "התרגשנו, סוף סוף נותנים לנו לעשות משהו". בעוד גורן וחבריו מתארגנים ליציאה ומצטיידים בתחמושת (שבהמשך תוסר עקב משקל כבד), דושי החליט לכתוב גלויה להורים:
"אמא שלום, אצלי הכול בסדר וההרגשה מצוינת. לא יודע מתי תהיה לי הזדמנות לכתוב, לכן אני כותב עכשיו לפנות ערב ומקווה שהכול ייגמר במהרה עכשיו הסיכון גדול יותר כי אני מקווה שעוד מעט נתחיל 'לעבוד'. חם פה אבל אתמול התרחצנו, איזה בוץ, היה לא רגיל. מה אגיד לך? אני אוהב ומתגעגע אליכם והעיקר לאיזה עוגה טובה או בוואריה, או סתם לאכול משהו טוב, חג שמח הרבה נשיקות לך וגם לאבא. דושי".
בלילה של בין ה-15 ל-16 לאוקטובר הם עלו על המסוקים והחלו לטוס לכיוון ציר "עכביש", עליו מתכוונים להעביר כוחות רבים בדרכם לתעלה. המשימה הייתה: "לטהר את הציר מציידי טנקים". מאשנבי החלונות במסוק הם מתחילים לחוש בעוצמת הלחימה. רעשי פיצוצים חלולים, הבזקים מעומעמים שמקדמים את פניהם - אבל דווקא בנחיתה על הקרקע: שקט מופתי.
"זה היה מחזה כמעט סוריאליסטי", דושי מספר. "ירח, מדבר לבן, כולם הולכים בפריסה מרווחת ושקטה, קבוצת חברים וכולם מכירים את כולם. מה יכול להיות?". בדרך, כמו שהם מעידים, הפלוגה עברה ליד שיירת ענק שחנתה על הציר וחיכתה שיהיה בטוח למעבר: "אנחנו עוברים דרך גופות של חיילים עם נעליים אדומות ומתחילים לחשוש, כשאנחנו מגיעים קרוב ללוחמים שמחכים בשיירה והם צועקים לנו: 'מטומטמים, מה אתם עושים? אתם תמותו'".
לימים, ההליכה הפסטורלית תהפוך לרגעים האחרונים בשביל רבים מלוחמי פלוגה ב' בגדוד 890, והקרב שמחכה להם בהמשך יקבל את התואר של הקרב מהקשים שידעה ישראל, "החווה הסינית", שקיבלה את השם שהיה אמור להיות "החווה היפנית" ובסוף קיבל את הסינית כי לוחמי צה"ל שנכנסו למקום לראשונה בששת הימים חשבו שהכיתוב על הקירות הוא בשפה הסינית.
רגע של שקט שקשה לשכוח
אחרי שעות של הליכה לילית - במשקפת של המ"מ נצפה זיהוי חריג. הפלוגה נדרכת במקום והתנועה הופכת לאיטית. "אחרי כמה דקות נורה הצרור הראשון ששבר את השקט. ואחריו עוד כלי נשק, ועוד אחד, ופיצוץ, כמו קונצרט של ארטילריה מהגיהנום", עברי משחזר. "בהתחלה זה הרגיש כמו באימון, אבל תוך רגע מצטרפות נפילות של פצמ"רים. חוויתי גם אחר כך התקלויות - אבל כזה, עוד לא היה".
"נשכבנו על גבעה קטנה, עשרות מטרים מהמצרים והתחלנו לירות בחזרה", משחזר דושי, כשלנגד עיניו גדוד חי"ר שלם ניצב במרחק של עשרות מטרים מהם, והוא מחופר בתעלות. "אחרי רבע שעה של קרב יריות, אני מביט הצידה ורואה בחור משמאלי, מאיר ויס, יושב על הברכיים ומכוון את הנשק כדי לירות על האויב. לפתע הוא צועק 'נפגעתי' וצנח על הקרקע". עברי מתאר שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא נדרש להתמודד עם סיטואציה כזו: "פחדתי. אני מרים את עצמי קצת מעל הקרקע וזוחל אליו. צעקתי 'חובש חובש'", אבל גם המאמצים שלי לא הועילו ומאיר נהרג במקום".
רב"ט מאיר ויס ז"ל היה חייל בודד שעלה מקנדה כדי להתגייס לצבא ושובץ בצנחנים. "כששואלים אותי מה חוזר אליי בלילה? זה הרגע הזה", מעיד עברי. "חצי שעה שכבתי לידו אחרי שנפגע, לקחתי את הראש שלו ושמתי על הרגל - חשבתי בתמימות שאולי זה יעזור. אני זוכר שנשבה רוח קלילה והשיער הארוך שלו החל להתנפנף ברוח, ברגע הזה הבנתי שהוא מת. השלווה הזו, דווקא בתוך כל התופת והאש מסביב - זה היה רגע של שקט שלא אשכח".
כשהבוקר החל לעלות כבר כמעט ולא נותרו לוחמים שישיבו אש. שרשרת הפיקוד של הפלוגה נחמקה למעט מפקד מחלקה אחד שנותר בחיים, התחמושת הלכה ואזלה וכל אחד מהלוחמים חשב שהוא וחבריו בזווית העין הם היחדים שנותרו. "ידענו שאם אנחנו יורים אנחנו חושפים את המיקום שלנו למטר של פגזים - אז העדפנו כמעט ולא לירות", משחזרים השניים. "אני שוכב שם וכמעט מתייאש, ופתאום אני רואה שיירה ארוכה של טנקים שמתקדמים לכיווננו", נזכר עברי. "זו הייתה מעין התרוממות רוח שאי אפשר לתאר - מרוב ההתרגשות התחלתי לעודד אותם עם הידיים - ממש כמו בכדורגל. תוך כמה שניות ראיתי איך הטנקים מושמדים. שם אתה מבין שאתה מובס".
עברי ממשיך: "כשהחלו להישכך הקרבות, ירדתי לחפ"ק שהיה באיזו תעלה ולא זיהיתי אף אחד, הייתי בטוח שאני היחיד שנשאר בחיים. אחרי כמה שעות ראיתי רק חבר אחד למחלקה, חיבקתי אותו ופרצתי בבכי. אט אט, החלו להתאסף הלוחמים מהקרב. יוצאים מתעלות חבולים ושרופים, מתחילים לעכל את מה שעבר עליהם בליל אמש. המ"מ שנותר אסף את כולם למסדר ואחריו הגיע מ"פ חדש שהציג את עצמו ואמר: 'אנחנו חוזרים בחזרה כדי לסיים את העבודה - מי שמפחד שיקח צעד קדימה'. כולם, חוץ מלוחם אחד, כולם עמדו במקומם. עמוק בפנים, כל כך רציתי לקחת צעד קדימה. אני יודע מה עברתי שם, וצריך להבין - הרצון לחיות גדול מאוד". הם הצטיידו בכלי נשק חדשים כי שלנו נפגעו מקליעים בקרב". למזלם, החזרה לזירת הקרב נדחתה והם נשלחו למנוחה.
מכאן ימשיכו השניים לקרב נוסף בצד השני של התעלה, שבמהלכו דושי ייפצע ברגלו מרסיס ויפונה לבית החולים לשיקום ממושך. בסוף הקרב, עברי מעיד ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. לא הבית, לא קורס המ"כים שיתחילו בשבוע לאחר מכן ובעיקר לא הפלוגה: "כשיצאנו לקרב הפלוגה בקושי נכנסה ב-3 אוטובוסים. כשחזרנו, נכנסנו כולנו באוטובוס אחד - וכל לוחם ישב על ספסל משלו".
"חיילי צבא מצרים טיפסו על הטנק - הייתי בטוח שזה הסוף"
כשנקפו ימי המלחמה ומספר הלוחמים שאיבדו את חייהם בקרבות עקובים מדם עלה בקצב מסחרר, בחיל השריון נולד נוהג חדש: אם הטנק שלך נפגע, תנטוש אותו ותמצא אחר. אם חבר צוות נפגע - אחרי פינויו תשלימו את החוסרים עם מי שרק אפשר. עיניו בראשו וכומתה שחורה בכתפו - שיעלה על הטנק. תרבות החילופים שנולדו מקרבות כואבים עוד תהפוך לימים למור"קים (מורשת קרב) ולמפגשים מרגשים גם שנים אחרי, עבור לוחמי העבר ששרדו את התופת מצפון ומדרום.
לרוב, השריונאים שהיו עולים על הטנקים בתרבות החילופים לא התאימו בדיוק לצורך של הטנק והיה צורך להתפשר על התפקיד החדש שמילאו. גם הילל כהן הצעיר, שבדיוק השתחרר משירות בנח"ל החרדי, נכנס לעבודתו הראשונה כטלר בבנק, ומצא עצמו בשבוע האחרון של המלחמה בלב סיני.
"עברתי כמה גלגולים עד שהגעתי לטנק של עמיר יפה (מג"ד שריון בסיני במלחמה, קיבל את עיטור העוז על הלחימה - יש"י)", מספר הילל. "חצינו יחד את התעלה מדרום והגענו למקום שנקרא ברשת הקשר 'שדה תעופה'. שם הטנק שלי חטף פגז בדיוק לקנה של התותח. נאלצנו לנטוש אותו. את התותחן שלי לקחו ואני נשארתי לבד, בלי טנק, בלי אבא, בלי אמא".
למחרת, התותחן ייהרג בקרב אחר, וכהן, טען קשר במקצועו - עדיין מחפש את הדרך לחזית, עד שנתקל בקצין מודיעין שמחפש חברי צוות. תוך רגע הוא חוזר לקרב ובפעם השנייה מצטרף ללחימה סמוך לג'בל ג'ניפה. תחת ארטילריה כבדה שפצעה חלקים מחברי הצוות הוא נאלץ ללמוד מקצועות נוספים: "המפקד, שתפקד גם כתותחן, שאל אותי 'מה אתה עושה?' אמרתי טען, הוא אמר 'תותחן'. כשניסיתי ללמוד איך הדברים עובדים הוא אמר: 'או שאנחנו יורים או שיורים עלינו'. תוך דקה למדתי את כל אומנות התותחן", הוא משחזר.
בסיום הקרב הטנק התארגן מחדש, ואת עמדת המפקד תופס לוחם צעיר בשם חיים גרובר - אבל כולם קראו לו פטר (שמו ההונגרי). "מגיל 5 ידענו שהוא יילך לשריון, כבר אז הוא היה משחק עם טנק צעצוע שקיבל מאמריקה", שיתף אחיו הגדול תומאס. רק חודשים אחרי המלחמה תתברר גבורתו של פטר בקרב אחר - עליו קיבל את עיטור המופת כשנלחם לבדו מול 18 טנקים מצריים.
"פטר עלה לטנק שלנו ביום שני - נלחמנו יומיים יחד", נזכר הילל, "בבוקר הקרב, קיבלנו בקשר פקודה להיכנס לתוך העיר סואץ. התחלנו לנסוע בשיירת טנקים ארוכה, אנחנו בטנק השלישי בשיירה, כמעט ולא היו מפות או ידיעות מודיעיניות". המשימה: לחצות את הרחוב הראשי ולהגיע לפורט איברהים. "אנחנו מתקדמים בשקט, זה היה נדמה שהעיר סואץ ריקה מאנשים, היה שקט. אפילו התחלנו לצחוק בקשר 'זה משעמם' ואחר הוסיף: 'בתי הקולנוע נפתחים רק ב-9 בערב'".
"בדיעבד הסתבר, שהם נתנו לנו להיכנס ישירות לתוך המארב שלהם. כשהגענו סמוך לכיכר נפתחה עלינו אש תופת. ירו מכל חלון, מכל דלת, מהגגות זרקו עלינו שקים מלאים ברימונים והשיירה נעצרת תחת ארטילריה לא נורמלית. היינו צמודים מאוד, כמעט לא יכולנו לראות מה קורה. פטר פתח לשנייה אחת את המדף תוך כדי הירי, כדי לראות מה קורה בחוץ - ואז זה קרה: אחד הרימונים שהושלכו נפל לנו לתוך הצריח, והתפוצץ בעמדת המפקד".
פיצוץ עז מחריד את הטנק ומתלווה בצעקה: "נפגעתי", זעק פטר ונפל בין ידיו של הילל. "הפציעה הייתה מאוד חמורה - ניסיתי להוציא את התחבושות, לסתום את החור אבל לא הצלחתי בעצמי להסתובב. ניסיתי לקרוא לטען-קשר לעזרה אבל מהר מאוד הבנתי שהוא חטף הלם קרב ואין עם מי לדבר".
כשהוא גוסס בלב שדה הקרב, לפטר ז"ל הייתה בקשה אחת אחרונה: הוא פתח את שעון היד שקיבל מאביו לבר המצווה מאבא שלו, וביקש מהילל שימסור אותו להורים. "אבא שלנו היה שען", סיפר תומאס, אחיו של פטר, "כנראה היה לו מאוד חשוב להחזיר את השעון הביתה". "לקחתי את השעון מהיד שלו והוא נפטר תוך כמה דקות. כמה שבועות אחר כך החזרתי את השעון לאימו".
מפקד הטנק נפל, הטען-קשר קיבל הלם קרב ולא המשיך לתפקד ובצוות הטנק שנקלע למארב בלב העיר סואץ נצורים כעת התותחן והנהג. "ירינו את כל מה שאפשר לירות. המצב היה בלתי אפשרי, לא היה מי שיכוון את הנהג, אי אפשר היה לנסוע. הייתי צריך גם לכוון את הנהג, להרגיע את הטען, לחלק הוראות ולירות תוך כדי", מספר הילל.
ברחוב הצפוף, פגזים זו לא אפשרות ואחרי שעתיים של לחימה רצופה - גם התחמושת של הנשק הקל אזלה. "ראיתי את המצרים מטפסים על הטנק שלנו ומנסים לפתוח את הצריח, הייתי בטוח שזה הסוף", הילל משחזר, ובעיניו ניכר שהוא חוזה שוב באותן שעות גורליות. "אין לנו כבר במה להילחם, ירינו את כל מה שרק אפשר. אם אני אשחרר פגז - זה יפגע בטנק שלפניי והם בינתיים עומדים על הטנק שלנו - מחפשים את הדרך פנימה. כל מה שיכולנו לעשות הוא לסובב את הצריח במהירות כדי לנסות ולהפיל אותם".
7 שעות של חוסר ודאות יחלפו בתוך הטנק התקוע, בתוך שיירה ובה נפגעים רבים וביניהם רוב שרשרת הפיקוד. גם כוח החילוץ שהובטח להם נתקל בדרך וספג אבידות קשות. לימים עוד ייכתב ספר על קרב העיר סואץ וביקורת קשה תימתח על המפקדים. "אני יהודי מאמין, האמנתי בכל כוחי שאצא משם - אבל האמת היא שהמחשבה הייתה קשה", סיכם הילל את תחושותיו.
כשהסתיימה המלחמה - דאגה רבה שררה במשפחת גרובר. הימים חולפים ופטר, בן הזקונים בבית לא יצר קשר. אחיו תומאס החליט לנסוע לתל השומר ולבדוק בעזרת חבר ששירת בבסיס מה עלה בגורל אחיו. בכניסה לש"ג נאמר לו: "אין לך מה להיות כאן, הוא נהרג". "נסעתי הביתה, לקחתי את הרב של האזור וחיכינו שאמא תחזור הביתה מתל אביב כדי להודיע גם לה", הוא מספר.
"לא דיברתי כמעט 45 שנה על המוות של אחי", משתף תומאס. "השנים חלפו והעדפנו לקבור את הכול בארון. פעם בשנה היינו עולים לקבר שלו לאזכרה וכאן זה היה מסתיים. לפני כמה שנים ראיתי בפייסבוק שמישהו מחפש אנשים שהיו בגדוד של פטר. אז כתבתי שם תגובה שאני אח שלו אם מישהו מכיר אותו - ואז הסכר נפתח".
"השנים חלפו, אנחנו נסחפנו אחרי האזרחות. קצת אחרי שיצאתי לפנסיה היה לי זמן לחפש יותר", מוסיף הילל, "באחד הימים מישהו כתב לי שהוא ראה בפייסבוק מישהו שמחפש מידע על אחיו: 'מכיר בחור בשם פטר? כתב שהוא נהרג בסואץ'. יצרנו קשר וקבענו להיפגש. שם, עשרות שנים אחרי הסכמנו לפתוח את מה שהיה שם בקרב". בשנה שעברה חברי הטנק עלו בפעם ראשונה לקבר של פטר ז"ל ואמרו קדיש: "סגרנו מעגל".