הפגישה עם איש עסקים פלסטיני, מולטי מיליונר מעסקי מזון, התקיימה בלב העיר אל-בירה, כ-15 ק"מ מירושלים במבנה משרדים בן ארבע קומות מצופה באבן. במגרש החנייה המתין אחד העובדים ששמר על החנייה ופתח את דלת המרצדס הרחבה והבוהקת כדי לכבד את ה"בוס" שיצא לבוש בחליפה ועניבה ומגולח למשעי. האנגלית הרהוטה היא סימן ההיכר הבולט ביותר לשנים הארוכות שבהן חי ועשה את מרבית הונו בארה"ב. לדבריו, המרחק מרוב הנכדים שחיים בשטחי הרשות הפלסטינית, הכריע.
בכניסה למשרדו, אי אפשר לפספס את ציור הענק של מסגד אל-אקצא ברקע העיר העתיקה. מנסים להכיר האחד את השני, לדבר על הלכי הרוח ברחוב הפלסטיני, על כלכלה, מגמות, תרבות (הציק לי מאוד שאין חנות ספרים ברדיוס של קילומטרים), מבלי לדבר על פוליטיקה, אך אין מנוס מכך. גם לא ניתן להימנע משיח על רמת הביטחון וההשפעות על הכלכלה. ממני ביקשו לא לדבר בעברית בקומת המשרדים, בטח לא בפני שאר העובדים "כי זה לא טוב לעסקים".
אחר כך הסביר לי אחד הגורמים בשיחה כי מסגד אל אקצא בפרט וירושלים בכלל הם חלק מהנרטיב הפלסטיני עוד מימי הנאומים הקיצוניים של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני בתקופת המנדט הבריטי, וניתן לראות בכל בית פלסטיני את התמונה של המסגד ללא קשר לאדיקות המשפחה או הקרבה אל הדת. על כן, כל פרסום בימים אלו מצד חברי כנסת ושרים ישראלים על אודות שינוי סטטוס קוו סביב ירושלים או ניסיונות "לייהד את מזרח ירושלים" והטבעות שעוטפות אותה, מייצרות גלי הדף גם בקרב הפלסטינים. גם בקרב אלו שמעולם לא ביקרו במסגד ולו פעם אחת.
"איו"ש נשארת מעל המים"
30 שנה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו העסקים פורחים ברחבי יו"ש. עדיין אחוזי האבטלה גבוהים, יש קושי כלכלי גדול מאוד לרשות הפלסטינית להתקיים, אך העשור האחרון חרף הקורונה, והמתיחויות הביטחוניות והנתק בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית מצביע על מגמה חיובית. היקף העסקים המשותפים והמסחר בין פלסטינים מאיו"ש לישראלים בעלייה. לפעמים נדמה, כי הם קשורים זה בזה בלא מעט תחומים, כדי להתקיים לאורך זמן, אולי בגלל הבירוקרטיה הישראלית-פלסטינית. גם יש מי שרואה בצד הישראלי את הרחוב הפלסטיני כ"מנוע צמיחה". לצד מאמצים גדולים מאוד של מתאם פעולות הממשלה בשטחים והמנהל האזרחי להתיר חסמים כמו מעבר משאיות מצד לצד, אישורי מסחר ואישורי עבודה ליותר ממאה ועשרים אלף פועלים, יש בעיות שאף אחד לא הצליח לתקן. אחרי פיגועים עם הרוגים סובלים בעלי העסקים משני הצדדים. שביתת מסחר בכפייה של הרחוב הפלסטיני או התקפות חמורות של פעילי ימין קיצוניים. אך זה רק צד אחד מתוך רבים של אפקט הסכמי אוסלו.
בפורומים סגורים שלא לציטוט אומרים בכירים פלסטינים וגורמים ברחוב כי הסכמי אוסלו
הם הסיבה להיעדר אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. הם מאמינים שביחס לצד הישראלי הם ויתרו יותר מכפי שהישראלים ויתרו והוויכוח האינסופי הזה הפך להיות הדלק שמצית את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובין הפלגים הפלסטיניים. "האם הפלסטינים מדברים כל יום על הסכם אוסלו? לא. האם הם מזכירים את זה באירועים מיוחדים? כן. כדי להגיד למה אין להם מדינה", אמר השבוע גורם ביטחוני בכיר. "בכל מצב הם יזכירו את הסכמי אוסלו כסיבה וידגישו את המחירים שהם משלמים. המצב הכלכלי והביטחוני? יש שיפור. אבל בראייתם זה קורה רק כי יש אינטרס ישראלי מובהק. מבחינתם זה משאיר את איו"ש מעל המים".
הסכמי אוסלו היו אמורים להוות בסיס לשיח והתקדמות במישור הפוליטי-מדיני להסדר קבע והקמת מדינה פלסטינית ברקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס הכרה הדדית ונסיגה ישראלית מיישובים פלסטינים באיו"ש וברצועת עזה. בפועל, הרשות הפלסטינית זנחה את דרך הטרור והאלימות, או לפחות לא מקדמת או תומכת בהם בהנחיה והתעקשות מפורשת של יו"ר הרשות אבו מאזן, אך מנגד הם בראייתם עומדים מול שוקת שבורה בכל מה שקשור למעמד ירושלים, סוגיית הפליטים שנראית בלתי פתירה בראייה הישראלית, ההתיישבות, סידורי הביטחון, הגבולות, ומערכת היחסים ושיתוף הפעולה.
חרף מדיניות הבידול בין עזה לאיו"ש, הכוללת נתק ישראלי לכאורה מוחלט עם ממשלת חמאס שהשתלטה על רצועת עזה, נכון לבחון את שלושים השנים האחרונות בראי הסכמי אוסלו דרך התהליכים באיו"ש והתבטאויות בכירי הרש"פ, שבימים אלו נערכים ליום שאחרי אבו מאזן. לאף אחד במערכת הביטחונית לא ברור האם היו"ר הבא יאמץ את הגישה הפרגמטית המתנגדת לטרור או ינסה לייצר זרמי עומק מתחת להסכמי אוסלו כדי לבסס את מעמדו.
מה שברור לכל הוא שההתפתחות וההאצה בשנים האחרונות של ההתיישבות היהודית באיו"ש, החוקית והלא חוקית, נתפסת בעיני הפלסטינים כולם כהפרה קיצונית של הסכמי אוסלו וכאיום מוחשי על עתידם. הפלסטינים גם מקיימים השוואה על ההתפתחות הכלכלית של הצד הפלסטיני מול הצד הישראלי והמגמות ברורות. מבחינתם הם נותרו לגמרי מאחור. 30 שנה חלפו מאז החתימה על הסכמי אוסלו והשטח בוער. גם חופש התנועה של הפלסטינים ברחבי יהודה ושומרון הפך בשנה האחרונה לסלע מחלוקת ברקע התגברות הטרור.
רף ההתרעות מפני פיגועי טרור רצחניים נמצא בשיא של שנים. כך גם היקף המחבלים ההרוגים מאש כוחות הביטחון והנרצחים בצד הישראלי. התיאום הביטחוני, שעומד בליבו של ההסכם והחל בשנת 1996, ידע לאורך השנים עליות וירידות. זה הגיע אפילו לנתק ולשימוש כקלף מיקוח נגד צה"ל וממשלת ישראל. בפועל, הרשות הפלסטינית למרות ההשקעות האדירות במנגנוני הביטחון שלה לא מצליחה לעמוד על רגליה לבדה ללא סיוע ישראלי.
זה בולט שוב ושוב שגם בחלוף 30 שנה, הסכמי אוסלו נותרו שק חבטות לשני צדי המתרס הפלסטיני-ישראלי ולפלגים ברש"פ ולסיעות השונות בפוליטיקה הישראלית, אך בפועל בין אם ירצו או לא - ההסכמים הם הבסיס המוצק לקיום היחסים והמבט לעתיד הרחוק.
השאלה שעדיין מרחפת ברקע היא האם יש פתרון אמיתי לקיומה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בלי שלום עם הפלסטינים? לכן, העיסוק של כל הצדדים מתמקד בוויכוח התמידי האם ממשלות ישראל מנסות לקבע את ההסכם ולא להתקדם ממנו הלאה בזמן שהרש"פ חותרת להקמת מדינה חרף התלות הרב ממדית בישראל. אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. המציאות באיו"ש מדברת בעד עצמה. בני העשרים פלוס שנולדו אחרי שיא האינתיפאדה השנייה, שלא מכירים בטנקים ובנגמ"שים ברחובות רמאללה, ג'נין ושכם, מחפשים אחר תקווה, ולהגשמת חלומות על עתיד טוב יותר, עלולים להפוך להיות קרקע שעליה תתפתח אינתיפאדה שלישית אם המערכת הביטחונית והמדינית לא תדע להראות אופק חיובי ופרגמטיות לרחוב הפלסטיני.
ומה עלה עם המיליונר הפלסטיני בסוף? מצד אחד, הוא חולם על ייבוא מותגים נוספים לאיו"ש ולחזק את השותפות עם הישראלים, אבל במקביל סיפר לי כי הודיע לשותף הישראלי שלו שהוא מתכוון להפסיק לארח עובדים מישראל להשתלמות והדרכה בעסקים שלו מאחר והעובדים שלו, הפלסטינים, שומעים על שכר המינימום בישראל, ומחיר עבודה לשעה, והם "מתמרדים" או מבקשים מהמנהל האזרחי אישורי עבודה בישראל.