עד שהגיע לגיל עשר כבר פגש יעקב דרכמן את מלאך המוות כמה פעמים. אחרי אחד מאותם מפגשים מטילי אימה, שגם אותו שרד, הוא הרגיש ש"הביטחון בהיותו בחיים קנה שביתה בקרבו". כך תאר לימים את אותו רגע בספר שכתב. "יעשו מה שיעשו חיות הטרף, אני אמשיך לחיות", הוסיף על השניה הזאת במחנה המוות אושוויץ שבה הכתה בו אותה הכרה.
דרכמן שרד את זוועות השואה, הקים משפחה ועסק משגשג באורוגוואי, עלה לישראל בגיל מבוגר והיה "ציוני בכל לבו. אוהב המולדת", כפי שאמרה בתו קרן אבירם-דרכמן. בשבוע שעבר הלך לעולמו בעיר מגוריו, נהריה, והוא בן 88.
יעקב דרכמן נולד בשנת 1935 בלודז', פולין, להוריו שרה ומנדל שהגיעו ממשפחות דתיות. האם עבדה במפעל טקסטיל והאבא היה פחח ומזפת גגות. ערב מלחמת העולם השניה לודז' היתה העיר השניה בגודלה בפולין והקהילה היהודית שלה מנתה 233,000 בני אדם שהיוו שליש מאוכלוסיית העיר.
עם פרוץ המלחמה החלו היהודים לחוש את שנאת הפולנים אליהם. יעקב, אז רק בן ארבע שנים חווה אירועים של התעללות ואלימות, ופעם אחת אף הוכה קשות עד שנזקק לניתוח. המשפחה ביקשה להימלט לרוסיה אבל לא הצליחה ונותרה בעיר.
ב- 8 בספטמבר 1939 נכנס הצבא הגרמני אל העיר. הגזירות וההתעמרות ביהודים הלכו וגברו. אחד מסביו של יעקב נתפס ברחוב יום אחד, חצי זקנו גולח וכך הוא נשלח לדרכו.
היהודים נושלו מרכושם, בתי כנסת הוצתו ובדצמבר 1939 נכלאו בתוך גטו שהוקם בעיר. 170 אלף יהודים הצטופפו בשטח של ארבעה קילומטרים רובעים בתנאים בלתי נסבלים. בספר שהוציא לפני 17 שנים, בשם "דמעות יבשות", תאר יעקב את מציאות החיים בגטו - חדר קטן וצפוף, קור קשה מנשוא, רעב כבד ופחד תמידי מפני מעצרים. סבו וסבתו מצד אמו נרצחו בניסיון לברוח מהגטו. גם דודו ואשתו נרצחו.
מדי פעם היה יוצא לשוטט בגטו ולחפש פריטים שיוכל להחליף תמורת מזון. כל יציאה כזאת חשפה אותו לסכנה שייתפס וישלח למחנות המוות. הוא תאר מקרה שבו יצא בשעת עוצר ונאלץ לקפוץ לתוך בור של צואה ורפש, מחשש שיתפס בידי חיילים שהגיעו ממול.
יום אחר נפל בידיו של חייל או שוטר חמוש באקדח. היה זה מפגש ראשון עם מה שהגדיר כ"מלאך המוות". הוא נישק את מדיו השחורים ותיאר איך "הוא מרים את האקדח ומעביר אותו בשערי, כמלטף אותו. הוא מחזיר אותו למקומו. אני שומע את ה'קליק' של הנרתיק הנסגר וכשחצי חיוך על פניו, הוא מסתובב ומתרחק".
בתקווה למנוע ממנו את השוטטות ברחובות הצליח אביו להכניס אותו לבית יתומים שהיה בחסות חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ושם היה יותר בטוח. למרות זאת, גם על בית היתומים נערכו פשיטות והוא תאר מחזה של פשיטה כזאת. השוטרים הנאצים נדמו לו כ"כלבי ענק". הוא התחבא בתא שירותים וכתב בספרו: "שמעתי את צחוקם המתענג של הגרמנים שהיו למטה, עולצים בכל פעם שהוטח ילד אל הרחוב".
אביו הועסק במפעל עיבוד מתכת שהוקם בגטו. המפעל היה שייך למנהל הגטו, הנס ביבוב, שבידיו ניתנה האחריות הבלעדית לניצולם הכלכלי של היהודים בגטו. ביבוב היה סוחר ורצה להתעשר באמצעות ניצול כוח העבודה בגטו לודז' ויחד עם זאת גם נתן יד למימוש תוכניות הנאצים להשמדת היהודים.
הגטו הלך והתרוקן מיושביו שנשלחו למחנות המוות אושוויץ-בירקנאו. עובדי מפעל המתכת ומשפחותיהם נשלחו באחת האקציות האחרונות, באוגוסט 1944. בדרך אמו אמרה: "נדמה שהרכבת מכירה את הדרך בעל פה". כשהגיעו יצאו לרציף וספגו מכות ובעיטות. "בהביטי סביבי התקבל הרושם שאני ניצב מול מסך אין סופי. עד הרגע איני מסוגל למחוק את הרגע שבו גיליתי את אושוויץ-בירקנאו", כתב בספרו. אמו הופרדה מממנו ומאביו ולאחר מכן פגש את מלאך המוות בשנית. הפעם בדמותו של מנגלה.
הוא הצליח להיצמד לאביו שנשלח לצד החיים וניצל שוב. הוא תאר איך אחר כך עמדו שעות עירומים וראו אנשים שהוכנסו למבנה שרק מאוחר יותר הבין כי שם היו תאי הגזים. הוא ואביו נלקחו לבלוק שלהם. אז הרגיש שהוא ישרוד במערכה על חייו. "זה יהיה הניצחון שלי, להיאחז בחיים בציפורניים ולא להרפות, עד שאנצח אותם ואשרוד. התחלתי להיערך לקרב על חיי נגד תעשייני המוות. הם לא ידעו זאת וכלל לא העלו זאת על דעתם, אך זה אתה התרחשה מפלתם הראשונה ואני זכיתי בנצחוני הראשון: חיי!", כתב.
אחרי כחודש הוא והוריו הועברו עם אסירים נוספים למחנה שטוטהוף, שם תאר איך הפך את פשיטת היד לאמנות, והצליח להשיג אוכל שיחזיק אותו בחיים. בהמשך, הועברו שוב והגיעו לעיר דרזדן שבגרמניה, שם הוכנסו לתוך מבנה שבו ייצרו אסירים תחמושת לצבא הנאצי.
יעקב הילד הוצב במשמרות של 12 שעות ליד מכונה שמייצרת תרמילים לנשק קל. באחד הימים, מרוב טשטוש שנגרם בשל הרעב הכבד, לחץ בטעות על כפתור שהשבית את עבודת המפעל. הוא חשש שיספוג מלקות, כפי שהיה נהוג, אבל להפתעתו התלונה על המחסור באוכל נשמעה וקצבת המזון לאסירים גדלה.
בפברואר 1945, החלו בעלות הברית להפציץ את דרזדן ולכתוש אותה תחת מטר הפגזות ממטוסים. המפעל נפגע ועובדיו נלקחו ממנו למחנה מחוץ לעיר. "העיר בערה, כל הבתים נראו כפתילי ענק", תאר יעקב את המחזה האפוקליפטי. אחרי שבועיים שבו לעיר וזמן קצר אחר כך הוצאו בצעדת מוות שנמשכה כעשרה ימים עד לגטו טריזנשטט שבצ'כוסלובקיה. ב-8 במאי הגיעו חיילי הצבא האדום ושיחררו את האסירים מהמחנה.
כעבור זמן מה עברו יעקב והוריו למחנה פליטים בלנדסברג, גרמניה ואחר כך עברו לגנואה שבאיטליה ולפריז. ההורים החליטו להגר למונטווידאו, בירת אורוגוואי, שבה כבר היה קרוב משפחה ואליה היגרו יהודים נוספים אחרי המלחמה.
גאווה על תמיכת אורוגוואי
ההורים שכרו דירה קטנה ופתחו בית מסחר למוצרי סדקית. הילד יעקב החל ללמוד ספרדית ומתמטיקה, נכנס לכתה ג', החל לרכוש חברים ולקחת חלק בבילוי העיקרי של בני גילו - משחקי כדורגל ברחוב עם כדור מסמרטוטים. הוא סיפר על מורה בשם ריינו שפרש עליו את חסותו. "אלו היו שלוש וחצי השנים הנורמליות הראשונות בחיי. נולדתי מחדש", כתב על אותם ימים.
שלוש חוויות ילדות משמעותיות שנצרבו בזכרונו היו ההאזנה לשידור ברדיו של הצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל, ב-29 בנובמבר 1947 וגאווה שחש על תמיכת אורוגוואי. אחר כך הבשורה על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וכעבור שנתיים - זכיה של אורוגוואי בגביע העולם בכדורגל, בעקבות ניצחון על ברזיל. "באותו יום הרגשתי שאני משיל מעלי את בגדי השואה", כתב. הוא חגג עם כל העם את הניצחון וכתב שהחגיגות ברחובות חשפו אותו לשמחה המתפרצת ולאושר. "נגלה לי עולם אחר", הסביר.
כשהיה בן עשרים קנה מכונה לייצור גרבים והחל לייצר ולמכור גרביים. באותה תקופה הכיר את ליסה רזניקוביץ', הם הפכו לזוג ונישאו ב-1957 . לזוג נולדו בת ובן, מרי (מרים) וצבי (הרשל), על שם סבו וסבתו של יעקב.
פעמים בודדות סיפר לילדיו כי נטל חלק בהתארגנות של נקמה בנאצים שהיגרו לדרום אמריקה. הוא סיפר כי חנקו אותם למוות במו ידיהם. "הוא לא היה גאה בכך והדגיש שבנשים ובילדים הם לא נגעו", אמרה בתו קרן.
העסק שהקים גדל והתפתח למפעל מצליח שהעסיק עשרות עובדים. המשפחה גרה בוילה שבנתה ולידה וילה זהה שבנו להוריו. אבל בני הזוג הרגישו שמקומם בישראל וב-1972 החליטו לעזוב את החיים הנוחים ולעלות לישראל. הם הגיעו לנהריה ופתחו חנות ספרים בשם "תבל" שהפכה שם דבר בעיר. יעקב עבד עם אביו, מנדל, בחנות ואחרי שהאב התאלמן הוא חי בביתם של בנו, כלתו ונכדיו. למרות גילו, יעקב גוייס לצבא ושרת כחייל מילואים במלחמת יום כיפור ובחודשים שאחריה. כעבור תשע שנים גוייס גם למלחמת לבנון. בישראל נולדה הבת קרן.
כשהיה קרוב לגיל שבעים החל לספר על הילדות האבודה שלו ועל קרב ההשרדות על חייו. "ליסה היא זו שדירבנה אותי לעסוק בכך, אילצה אותי לשבור את השתיקה, אפשרה לי להוציא מתוכי את העצב שלשוני נצרה ולזעוק את זעקת הכאב המרה שחונקת אותנו, ניצולי השואה", כתב.
"חם, מחבק ואוהב"
בשנת 2004 חזר לראשונה לפולין, יחד עם אשתו וילדיו. הם גם נסעו לתחנות הנוספות שעבר עם הוריו בתקופת השואה - אושוויץ, לודז', שטוטהוף, דרזדן וטריזנשטט.
הוא החל להרצות במוזיאון לוחמי הגטאות בפני סטודנטים, תלמידים, חיילים וסטודנטים דוברי ספרדית. הוא ייחל שיבוא שלום לארץ שכל כך אהב ואמר לצעירים שבפניהם דיבר שהוא מבקש מהם לקבור את המילה "שנאה." "אני מבקש בכל לשון של בקשה לא לסלוח, לא לשכוח, אבל לא לשנוא. עד כמה שקשה לתפוס זאת, אינני שונא את הרוצחים", הסביר.
"הוא היה חבר הנפש שלי", ספדה לו הבת קרן. "חם, מחבק ואוהב מאין כמוהו, שנון, חד, ציניקן, מצחיק בטירוף בעיקר בכל הנוגע לבדיחות ולגסויות מכל הסוגים. אוהב חיים, מאחד, מוביל וגיבור - גבר שבגברים. הוא תמיד איתנו, כי דמו זורם בתוך עורקי כל השבט שהקים מעפר", כתבה.
יעקב דרכמן הובא למנוחות בעיר נהריה שאהב. השאיר אחריו שלושה ילדים, תשעה נכדים ואחד עשר נינים.