שישה חודשים וחצי לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, הזהיר נציג מטעם ההנהגה הסובייטית בני שיח ישראלים שאיתם נפגש בחשאי כי קיפאון המצב שהיה והמשך התחמשותה של ישראל, יגרום לברית המועצות לחזק את מצרים באמצעים שוברי שוויון בשדה הקרב. זאת למרות שאחרי מלחמת ששת הימים ניתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל, החלה בחימוש צבא מצרים ואף שלחה לשם יועצי ביטחון ואנשי צבא רבים, בהם טייסי קרב.
"דוד נקט לשון איומים בולטת בכמה נקודות ואף אמר כי יש להניח שמצרים תתחזק צבאית גם על ידי נשק מתוחכם שיוכל לפגוע במטרות אשר כיום אינן פגיעות", דיווח אז מרדכי גזית. העדכון שסווג "סודי ביותר" הוגדר כ-"הודעות שדוד רצה למסור לנו" ופתח צוהר לשורה של פגישות מרתקות לפני מלחמת יום כיפור בין נציגים רשמיים של ישראל לנציג של השלטון הסובייטי.
הבכיר הסובייטי המכונה במסמכים הסודיים בשם הקוד "דוד ציון", הוא יבגני פרימקוב, שבשנות ה-90 הגיע עד לראש הפירמידה השלטונית בתפקיד ראש ממשלת רוסיה ושר החוץ שלה, ולפני כן עמד בראש ארגון הק.ג.ב. בן שיחו מהצד הישראלי, המדווח, הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית. לעתים השתתף בפגישות גם סגנו, חנן בראון (שכונה במסמכים בקיצור: "ח.ב.").
המסמכים, שחושף היום (חמישי) ארכיון המדינה, מציגים את מסכת הפגישות, שנערכו בשנתיים שקדמו למלחמת יום כיפור.
מי היה יבגני פרימקוב, השליח הסובייטי הסודי לישראל?
פרימקוב, יליד 1935, הוא בן למשפחה יהודית מקייב, בירת אוקראינה, שמגיל צעיר גדל בטביליסי שבגיאורגיה. את השכלתו האקדמית רכש במכון ללימודים מזרחיים במוסקבה, ובהמשך עבד כאיש המכון למזרחנות באקדמיה למדעים של ברית המועצות. הוא היה כתב עיתון "פרבדה", שופרה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ושל הרדיו הסובייטי, אבל בפועל היו לו תפקידים חשובים יותר.
במסמך ישראלי הוא מתואר כמי ש"משמש לפרקים כשליח ההנהגה הסובייטית לצורך מגעים 'רגישים' ובלתי רשמיים עם גורמים שונים באזורנו. ככזה, בקי פרימקוב בהלכי המחשבה של הקרמלין, והתבטאויתיו משקפות בדרך כלל את התפיסות הבסיסיות והטקטיות של ברית המועצות בנושאי המזרח התיכון". במסמכים הישראליים מתייחסים למאמריו ב"פרבדה" או לדבריו בתוכניות הרדיו, בהן גם תוכנית רדיו מוסקבה בשפה הערבית, כאינדיקציה להלך הרוח של השלטון הסובייטי בנוגע לסכסוך במזרח התיכון.
פגישתו הראשונה עם ישראלים נערכה באוגוסט 1971. הוא הגיע לארץ כאיש האקדמיה הסובייטית למדעים ונפגש עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ושר החוץ אבא אבן. בנוסף, ערך סיור ברמת הגולן, מלווה בנציג ישראלי. כעבור חודש וחצי, נפגש פרימקוב באירופה עם מרדכי גזית, אז מנכ"ל משרד החוץ. "ההנהגה שלנו הגיעה למסקנה שמגע כזה הוא מועיל. זה תהליך ארוך", אמר פרימקוב. הוא הוסיף לבן שיחו הישראלי: "יש הרגשה חיובית אצלנו לא רק למפגש הנוכחי אלא גם להמשך המגע. אנו מתייחסים למגעים אלה ברצינות רבה. חשיבותם בזה שאפשר להבהיר את העמדות".
- במרץ 1973, שוב נפגשו גזית ופרימקוב בווינה שבאוסטריה. לפרימקוב התלווה אדם נוסף בשם קוטוב, ששירת בשגרירות ברית המועצות בישראל עד לסגירתה ב-1967. בערב ה-22 במרץ, נועד נציג המוסד עם פרימקוב ומלווהו, ותיאם את פגישתם עם גזית לבוקר המחרת.
- בפגישתם, פרימקוב הבהיר שהם מייצגים את הדרג הרם ביותר, ושלרשותם עומד כל הזמן הנחוץ כדי לקבל תשובות. במברק ששלח גזית מיד לאחר הפגישה לישראל ליאור, המזכיר הצבאי של גולדה מאיר, הוא כתב שפרימקוב אמר כי "הם היו מעוניינים בהבהרה מפורטת של עמדות כיצד להגיע ליישוב הסכסוך. הבוס העליון שלו אמר לפני זמן מה פומבית שהם מוכנים להיות פעילים למען הסדר מדיני. דוד (פרימקוב - א.א.) אמר שלמדינתו עניין רב בהסדר מדיני ובמילוי תפקיד בקשר לכך. נגד רצונה של ברית המועצות לא יקום דבר". גזית הציג שלוש שאלות שפרימקוב הציג:
- האם מוכנה ישראל להתחיל בשיחות להבהרת החלטה 242 (החלטת האו"ם אחרי מלחמת ששת הימים על הסכם שלום במזרח התיכון, שכוללת נסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמה)?
- מהי עמדתה של ישראל בעניין גבולותיה?
- מהי גישתה של ישראל לבעיה הפלסטינית?
- "האם עליו להבין שישראל מעוניינת בהקפאת המצב. המדינה טועה אם זו מסקנתה, למרות שהכל לעת עתה שפיר, אבל לא לעולם חוסן", מדווח גזית על האיום המרומז מפי פרימקוב ומוסיף: "שתיקתנו עלולה להביא לנו נזק אצלם כאשר הוא ידווח על תוכן מפגש זה".
גזית מבהיר לפרימקוב כי ישראל תגלה את עמדותיה המפורשות רק במשא ומתן עם הערבים, ולא קודם לכן. "דוד שאל האם אנו באים בעצם לומר להם שמאחר שברית המועצות היא ידידת הערבים, היא פסולה בעיניינו ככתובת לבירורים כאלה. גישה כזו מתעלמת מהעובדה שברית המועצות גורסת עצמאות לישראל וביטחונה, והתנגדות להשמדת ישראל", כתב גזית.
במברק, שנשלח בחזרה ממזכירה הצבאי של ראש הממשלה, הוא מעביר את עמדתה כי אכן אין להיכנס לפרטים בנוגע להחלטה 242 ולגבולות, אבל הוא מבקש מגזית: "תחזור ותדגיש שאין כוונתנו להנציח הסטטוס קוו, אלא רוצים בשלום וכן תדגיש את שאר הסעיפים של עמדתנו".
גזית ופרימקוב נפגשו ביומיים הבאים פעמיים נוספות. אחרי הפגישה השלישית והאחרונה, שלח גזית מברק לישראל ליאור: "דוד הקריא לי הודעה שהוא קיבל מבירתו. ההודעה כללה תערובת של דברי פיתוי ואיום", כתב. פרימקוב הבהיר לגזית כי "כיוון ההתפתחות באיזור לשלום או מלחמה תלוי בישראל. התפתחות זו עלולה לקבוע את גורל ישראל וכן גורל העם היהודי. עתה הרגע האחרון מנקודת ראות ערבית להגיע להסדר. ההזדמנות תחלוף. טועה ישראל אם היא סבורה כי האינטרסים שלה יכולים להיות מובטחים על ידה בלבד תוך התעלמות מגורמים אחרים. ברית המועצות איננה מערערת על קיום ישראל והשפעתה החיובית נמשכת".
כמו כן, פרימקוב הבהיר כי במצב הנוכחי "יימשך סיועם לארצות ערב, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הצבאי. בתחום הצבאי ישקלו אספקת נשק חדיש ומתוחכם. אם מאמינה או מתכננת ישראל הנחתת מכת מנע על ארצות ערב, טועה היא בכך מאד. אמון ותכנון כאלה אינם מעשיים ורק יחריפו את היחסים. על ישראל להסכים למגעים עם הערבים ללא תנאים".
גזית שב והבהיר כי בישראל מוצאים כי הקשר עם ברית המועצות הוא מועיל וחזר על האמירה הישראלית "שאין ישראל רוצה להנציח את המצב הקיים, להיפך, היא שואפת להגיע לשלום".
ב-23 באוגוסט 1973 עדכן גזית את גולדה מאיר כי באוקטובר מתוכננת פגישה נוספת שלו עם "דוד ציון". בניגוד לפגישות הקודמות, הפעם ישראל יזמה את קיום המפגש. "אנו מציינים שגם אם אין חדש כדאי בכל זאת להיפגש מדי פעם", כתב גזית.
פגישה כזו מעולם לא נערכה. ב-6 באוקטובר פרצה המלחמה.
לכל החומרים של ארכיון המדינה - לחצו כאן