"מפקד שכול", כך חתם חיים עדיני בסוף מסמך שבו כתב לאחרונה את סיפורו של גדוד מילואים 19, ביומה השלישי של מלחמת יום כיפור. עוד חודש ימלאו חמישים שנים למלחמה ועדיני, שהיה מפקד הגדוד, לקח איתו את כאב המלחמה, האובדן והשכול. "את זה אני נושא עמי כל יום בוקר, צהריים וערב", אמר. לפני שבוע וחצי הלך לעולמו.
חיים עדיני נולד ב-1936 בראשון לציון להוריו יונה ושרה עדיני. האם שרה בת למשפחת ברניצקי ממייסדי המושבה ראשון לציון. האב יונה נולד באוקראינה ובמסע נדודים עלה לבדו לארץ ישראל. הוא למד בסמינר למורים ואחרי תקופה בעבודת הוראה בארץ ישראל נשלח על ידי מחלקת החינוך של המוסדות הלאומיים לברזיל. בריו-דה-ז'נירו ניהל את בית הספר היהודי. בברזיל הכיר את שרה ברניצקי שהגיעה מראשון לציון לעבוד כגננת בגן ילדים יהודי. השניים נישאו וכעבור מספר שנים שרה הודיעה שחוזרים למושבה עם בנם הבכור, שלמה. בארץ נולדו הבנים חיים ועמי.
הילד חיים למד בבית הספר העממי "חביב" שבראשון לציון. בית הספר שנוסד ב-1886 נחשב לבית הספר העברי הראשון בעולם. בבית הספר לימד יונה עדיני ובין השנים 1947-1966 אף ניהל את בית הספר. בהמשך עבר חיים ללמוד בגימנסיה הריאלית. "ראשון של פעם היתה הכול", אמר חיים לפני מספר שנים. "זו היתה מושבה שהיא בית, הכרנו אחד את השני", הוסיף בגעגוע.
היה חבר תנועת "המכבי הצעיר", מנעוריו אהב ספורט והיה מראשוני השחקנים בקבוצת הכדוריד מכבי ראשון לציון ובתפקידו כשוער הקבוצה היה שותף לזכיה באליפות המדינה. כשהגיע מועד הגיוס לצה"ל התגייס לחיל שריון וכקצין צעיר השתתף במלחמת קדש. אחרי המלחמה השתחרר משירות קבע ויצא ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. כבנו של איש חינוך חשוב למד גם הוראת ספרות והיסטוריה. לאורך שנים ארוכות עבד כמשפטן והיה עורך דין בתחום הפלילים ובהמשך עבר לתחום האזרחי ונחשב עורך דין מוביל בתחום המקרקעין.
במסגרת שירותו במילואים, השתתף במלחמת ששת הימים כמפקד פלוגה בחטיבת מילואים. בתקופת מלחמת ההתשה החליט להתנדב ולחזור לשירות קבע של שנה בתפקיד מג"ד שריון בסיני. בתום שנה שב לביתו. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התגייס והוצב לפקד על גדוד 19. ביום השני של המלחמה 8 באוקטובר הוחלט כי צה"ל ישלח כוחות למתקפת נגד ואחרי שכוח צה"ל יחצה את התעלה, יתרחש המפנה המיוחל במלחמה. אלא שמה שתוכנן כמשימה אוגדתית התבצע למעשה רק על ידי גדוד אחד, הגדוד של עדיני. הסיוע האוירי שניתן לגדוד היה מצומצם ביותר. גדוד 19 תקף לכיוון "חיזיון", המעוז הצפוני בגזרה המרכזית של קו בר-לב, מול גשר פירדאן.
הגדוד הצליח להגיע למרחק של 500 מטר מתעלת המים והביא למנוסה גדולה של חיילים מצרים, אבל זה עלה במחיר כבד - 15 מתוך 26 הטנקים נפגעו. עדיני נפצע בכל גופו מרסיסים והטנקים הבודדים ששרדו נאלצו לסגת.
אחר כך נשלח למערכה גדוד שריון נוסף, גדוד 113, שנשלח גם הוא ללא סיוע אוגדתי, תוך אבדות רבות ומספר לוחמים שנפלו בשבי, בהם גם המג"ד אסף יגורי. מתקפת הנגד הפכה לפרק כואב. לאחרונה, לקראת ציון חמישים שנים למלחמה כתב עדיני את מחשבותיו ותחושותיו על אותו יום: "חמישים שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, אך אנחנו - חיילי ומפקדי הגדוד עדיין שם, בחולות סיני, מול חזיון - גשר הפירדאן. 26 טנקים ו-104 טנקיסטים נעו לחזית, נכונים לבלום ולהדוף את הצבא המצרי המאיים על קיום המדינה. נחושים, על גבי טנקי מג"ח שלא היו מזוודים כהלכה, התייצבו חיילי גדוד המילואים בבוקר ה-8 לאוקטובר, 1973, נכונים לקרב". הוא משחזר איך כל דרגי הפיקוד נתנו לו ולחייליו את ההוראה "תקוף!", אבל במהלך ההתקפה התברר להם שהם לבד, ללא סיוע של אוגדות אריק שרון ואברהם אדן, ללא סיוע אווירי וארטילרי. "הצבא עמד מלכת", כתב בתסכול.
"ההתקפה היתה לתפארת! טנקיסטים דהרו קדימה לעבר האויב על אף שנוכחו לראות תוך כדי המערכה שהם בודדים בשטח; בניגוד לתכנון המרכזי של התקפה אוגדתית או דו-אוגדתית, הגדוד לחם והסתער לבדו, ללא כל תמיכה או סיוע מהאוגדה או מהחטיבה אליהן סופח הגדוד. אש תופת ניחתה על המסתערים והם לבדם. האוויר התמלא בטילי סאגר שהגדוד לא היה מודע לקיומם כלל, טנקים נפגעו בזה אחר זה מאש תופת, אך הגדוד המשיך לנוע קדימה באומץ ובנחישות להשיג את המטרה". בניגוד למודיעין שנמסר, התברר כי השטח שרץ חיילי אויב ולמרות שעדיני וחייליו הבריחו רבים מהם, כוחו של הגדוד נשחק ונאלץ לסגת. "פספוס טראגי" הוא קרא לאותו יום שאחריו עברו עוד 19 ימי מלחמה עקובה מדם עד שחיילי צה"ל הפכו את הכף ועברו לגדה המערבית של תעלת סואץ.
"סוחבים יום יום את תחושת השכול"
לאורך כל השנים הוא נשא איתו את תחושת הכאב והתסכול על כך שבאותו יום ניתן היה להכריע את המלחמה. "את זה אני נושא עמי כל יום - בוקר, צהריים וערב. אנחנו המפקדים השכולים סוחבים איתנו את הזיכרון והשכול", הוסיף.
הנצחת ההרוגים ושימור מורשת לוחמי השריון הפכה לנושא מרכזי בחייו. ב-1977, עשור למלחמת ששת הימים, היה בין יוזמי הקמת אנדרטת "עוצבת הפלדה", להנצחת 176 חללי אוגדה 84 במלחמת ששת הימים. ב-1982, עם נסיגת ישראל מסיני נהרסה האנדרטה והוקמה מחדש בישראל. אבל מפעל ההנצחה שבו היה שותף מרכזי בו היה הקמת אתר "יד לשריון" בלטרון. הוא היה חבר הנהלה והיועץ המשפטי של העמותה. "משא הזיכרון והשכול הוביל אותי להיות בין מקימי האתר שאותו ליוויתי לאורך השנים", אמר. במסגרת זו היה שותף פעיל להנצחתם של האחים דן ויוסי ספיר שנפלו במלחמת יום כיפור.
בנוסף היה ממנהלי קרן אדוארד נוטנס - קרן העוסקת בסיוע לחיילי צה"ל, לפצועים ולנכים והתנדב בעמותת "האזרחים" שפועלת לשיפור היחסים בחברה הישראלית. בתקופת האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים, נענה לבקשתו של עמרם מצנע, אלוף פיקוד המרכז והתנדב לעמוד בראש גוף שחקר התנהגויות חריגות של חיילים בשטחים.
אחרי מות אביו, שהיה מהדמויות החינוכיות המרכזיות בהיסטוריה של ראשון לציון, קראה העיריה בית ספר יסודי על שמו - בית ספר "עדיני". מאז שמר חיים על קשר הדוק עם המוסד החינוכי ומדי שנה הקפיד להעניק תעודת סיום לכל תלמיד בסוף כתה ו'. כחובב ספורט מושבע היה במשך שנים חבר הנהלה באגודת מכבי תל אביב כדורגל ובנוסף כיהן בתפקיד בורר ראשי במוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל. בגיל צעיר עבר להרצליה והיה חבר במליאת מועצת העיר. בבחירות המקומיות ב-1973 עמד בראש רשימת גח"ל (גוש חרות ליברלים) בבחירות למועצת עירית הרצליה. בגלל המלחמה נדחו הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות מסוף חודש אוקטובר לדצמבר. למרות פציעתו במלחמה עדיני לא הסיר את מועמדותו והרשימה שבראשותו סיימה שניה.
חיים עדיני היה נשוי לג'ודי ולהם נולדו אלון וגדי. ג'ודי נפטרה ב-1984. בשנת 1987 נישא לברוריה ולהם נולדו שתי בנות - יוני ושיר. "אבא היה איש משפחה מדהים, מלא באהבה. ידיעותיו הנרחבות והאינטיליגנציה היוו מושא להערצה, אך האהבה והדאגה למשפחה היו תמיד בראש מעייניו. הציונות והדאגה למדינה היו בנפשו", אמרה הבת יוני.