צעדות לבני ברק? במחאה מתעקשים לצאת נגד הפרטנר הטוב ביותר שיכלו לבקש - החרדים

אבא אבן, מי שנחשב אולי לדיפלומט הישראלי הגדול בכל הזמנים, טבע בשעתו את המשפט: "הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". לא נתווכח עתה על נכונות המשפט, אלא רק נעמת אותו עם דבריו של הרב יואל בן נון מעופרה, שכתב לאחר ניצחון גוש העבודה-מרצ בבחירות 1992, את המשפט: "לא הצלחנו להתנחל בלבבות".

שני המשפטים הללו התקיימו בשמאל הישראלי - גוף אמורפי שלא מחמיץ שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, גם משזו נקרית אל דרכו - ובדרך מצליח להשניא את עצמו על כל מי שחשב אחרת, אבל הרהר לפתע שמא יש אמת בטענות הלא מאוד פופולריות שמשמיע המחנה הזה במשך שנים.

עוד מעט נחזור אל נתיב השנאה-פינת ההזדמנויות המוחמצות, אבל ראשית משהו על המחאה, שלמרות שהיא א-פוליטית, נראה כי אפילו ראשיה יסכימו שהיא נתמכת בעיקר על ידי הצד השמאלי של המפה.

המחאה הזאת, יודו גם מתנגדיה, היא מוצלחת: מדינה בת עשרה מיליון תושבים שבה יוצאים מאות אלפים אל הצמתים והכיכרות, במשך קרוב לשמונה חודשים, היא ממושכת ומרובת משתתפים יותר מכל אקט אזרחי אחר שידעה ישראל ב-75 שנותיה.

היא מצליחה לא רק בהיקפה, אלא גם בחלחול עקבי של מסריה. על פי כל הסקרים, עשרות אחוזים מבין מצביעי הליכוד בבחירות האחרונות אינם מתלהבים, בלשון המעטה, מהמשך המהפכה המשפטית. וזו לא רק הכמות, אלא גם האיכות: תנועת המחאה המונה עשרות ארגונים הצליחה לרתום לשורותיה את מרבית הבכירים שבמפקדי צה"ל לדורותיהם, את בכירי האקדמיה, את בכירי עולם המשפט, הכלכלה והעסקים. אפשר להתווכח אולי עם חלק מהמניעים של כל אלה, אבל אי אפשר לערער על העובדה שמעולם לא נראתה חזית שכזאת - המונית ואליטיסטית כאחת (פריווילגית, יאמרו המתנגדים, כלומר - תומכי הרפורמה).

ובתוך ההצלחה הכללית שנוחלת המחאה, היו לה גם כמה רגעי שפל. אחד מהם, אם לא הקשה שבהם, התרחש רק בשבוע שעבר עת פצחו נשים בשירה באוטובוס, בעוד בחור חרדי צעיר מכסה את אוזניו לבל יבוא לכדי עבירה בהאזינו לשירת נשים.

מי שגינה את המראות מימין לא נזקק לסיבה מיוחדת לעשות כן, אבל מי שהתקומם עליהם מבית - כלומר מתוך המוחים עצמם (ארגון "אחים לנשק", שאנשים היו מאחורי האירוע, פרסם הבהרה שנחתמה בהתנצלות), לא עשה זאת מתוך ויכוח עקרוני עם עמיתיו ועמיתותיו, אלא טקטי. לא צריך לסלוד משירת נשים או לוותר על זכותה של כל אישה להשתמש בתחבורה הציבורית - ובכלל - לנוע במרחב הציבורי, בכל לבוש שיעלה על דעתה - ואף לשאת קולה בשיר (עצם העובדה שיש להבהיר פרט אלמנטרי שכזה היא מביכה לכשעצמה).

הצער הכן שהביעו רבים מאנשי המחאה על התקרית ההיא, היה בעיקר על העובדה שהיה בו משום "להכעיס", גם אם לא זו הייתה כוונת המוחות, הוא התפתח להשפלה של עלם צעיר, כמעט כדרך שחלק שהוא מיעוט בקרב הציבור החרדי עולב מדי יום בנוסעות צעירות בתחבורה הציבורית.

גם כשעוברים מהרגש אל השכל, מכירים כמעט כולם בכך שהיה מדובר בגול עצמי מפואר של תנועת המחאה: אי אפשר לקרוא לחקיקה בהסכמה בלבד, בעת שמלבים ריב ומדון ויתרה מזאת, גם אם המוחים והמוחות, באותו רגע נתון, היו משוכנעים בצדקתם, הרי שפעלו בניגוד לרוח התקופה, בניגוד לרצון "העם" - עם מרכאות או בלעדיהן, שחלקים הולכים וגדלים ממנו אומרים בכל יום משפטים כמו: "אני אמנם תומך ברפורמה, אבל מוטב שיעצרו".

הליכודניקים המאוכזבים מאזלת ידה של הממשלה בטיפול בביטחון וביוקר המחיה, שתי הבטחות הבחירות המרכזיות של נתניהו, אולי יישארו בחלקם בבית ואפשר שמקצתם יצביעו עבור בני גנץ (כך לפחות על פי הסקרים), אלא ששום בחירות אינן נראות כרגע באופק - ולפיכך הלבנים הרופפות ביותר בבלוק של נתניהו הן שתיים: כמה מהמתונים יותר שבין חברי הכנסת של הליכוד, שייתכן ויבצעו חרקירי פוליטי כדי לעצור את הקרע המעמיק בעם. השנייה היא החרדים.

ייאמר מיד - מדובר בספקולציה, שכן לעתים נדמה שנתניהו פופולרי ברחוב החרדי יותר מכל רב וגדול בתורה, כך שאם יפילו האחרונים את ממשלת הימין, יערקו חלק מבוחריהם אל שורות הליכוד ומפלגות הימין הקיצוני (תהליך שכבר התקיים בבחירות האחרונות). יחד עם זאת, אפשר בהחלט שחלה תזוזה גם בעמדותיו של חלק מהציבור החרדי, שנמאס לו לשלם במעמדו הציבורי תמורת רפורמה לא-לו.

החרדים חוששים שבסולחה בין שמאל לימין, הם יהיו הכבש - והרצון לדחות עוד את חוק הגיוס שצורם גם לרבים מבוחרי הליכוד, רק מוכיח להם שזהו הכיוון האפשרי. כבר עתה הם חשים על הכוונת - בגלל התקציבים (שבעיני חלק גדול מהחילוניים נתפסים כטפילות, בעוד בקרב החרדים בטוחים שמדובר בתיקון עוול היסטורי), בגלל ההשתמטות מגיוס, בגלל דעות שנדמה כי עבר זמנן על נשים, להט"ב ועוד.

נניח לרגע למחלוקת הבוערת בצד - ונבחן את הציבור החרדי. בניגוד לטענה הרווחת שהתקבלה כמעט כאקסיומה, הוא לא מתרבה, כפי שאפשר היה אולי להסיק, מממוצע הילודה בו. כלומר, למרות ריבוי טבעי כפול מזה של החילונים, הנתון העיקרי שהשתנה לגביו הוא משקלו הפוליטי הסגולי - ולאו דווקא גודל האוכלוסייה במספרים מוחלטים. היכולת של הבוחר החרדי לקבוע מי יהיה ראש ממשלת ישראל (וכמובן, מפלגת השלטון) הוא אדיר, אולי מכריע. אבל זהו ציבור שנגרעים ממנו רבים בכל שנה, או אם לומר זאת בבוטות: אחוז עצום מאלה המציצים מבעד לחומת הגטו, מציץ - ונפגע.

שימו לב למאבקים הגדולים של הרבנים בעשורים האחרונים: נגד הטלפון החכם (שלשיטתם גרם לעולם התורה נזקים גדולים יותר מכל צורר), נגד הגיוס - שמא חלילה ייתן צעיר חרדי מבטו בחיילת, ויחוש כוח חזק פי כמה מזה של כל רב. גם הנישואים בגיל צעיר במקביל ל"הארת הפטור" מקורם לא בשמירה על לימוד תורה אלא ברצון להביא את הצעירים החרדים למפגש עם העולם החילוני (בין אם מדובר באישה חרדית שמועסקת בחברת הייטק ובין אם מדובר בגבר חרדי שמבצע שירות צבאי סמלי ומקוצר), כשהם כבר נשואים, מטפלים בילדים, אולי גם בעלי משכנתא, כלומר - נוחים פחות ל"התבוללות" (במובן של יציאה בשאלה).

והנה, ככל שיענו אותם, כן ירבו וכן יפרצו: בכל יום שעובר מצטרפים עוד ועוד חרדים למעגל התעסוקה. שיעור הגברים העובדים מגיע כבר ל-56%. נכון שחלק גדול מהם מועסק בתוך הקהילה, אבל רבים מקיימים אינטראקציה יומיומית עם הציבור הכללי). עוד חרדים רוצים לעצמם ולילדיהם רמת חיים טובה, שמתחילה בחינוך שכולל גם השכלה כללית ולא רק תורנית.

מתחת לאפם של הרבנים התפתח חרדי מזן חדש. הוא אולי לא שירת בצבא או שירת שירות מקוצר, והוא אולי עדיין חוסך מעצמו צפייה יומיומית בטלוויזיה - מהאח הגדול ועד לחתונה ממבט ראשון, אבל הוא גולש באינטרנט (גם אם אוחז, כלפי חוץ, בטלפון כשר), דואג להשכלת ילדיו, מקיים אורח חיים חרדי-מודרני והכי חשוב: כבר אינו שייך לחצרו של רב גדול, בטח לא במובן של צייתנות עיוורת. הציבור הזה למשל מודאג (בשוליו, לא המיינסטרים) מההשלכות הכלכליות שעלולות להיות לחקיקה המשפטית. ביחד עם מאוכזבי ליכוד, הוא הפרטנר הטוב ביותר שיכולים היו לבקש קברניטי המחאה.

לא צריך שהאנשים האלה ייצאו להצביע בעד מרצ, העבודה בראשות מרב מיכאלי או יש עתיד בראשות יאיר לפיד - אפילו לא עבור איך שתיקרא המפלגה של בני גנץ בבחירות הבאות. די אם יישבו בבית כדי להביא למהפך. די אם יפגינו מורת רוח מהמשך תנופת החקיקה. במה זה תלוי? בכך שלא יסלדו מהאלטרנטיבה. כלומר - מהנשים בגופיות ומכנסיים קצרים (מבלי לפקפק חלילה בזכותן לעשות כן, אלא בתבונתן - בהקשר הפוליטי שלה) שיבואו לצעוק עליהם, שבטוחות שהן הקולוניאליסטיות הלבנות שבאו לגאול את השבט הברברי השחור מדעותיו החשוכות.

הקדשנו כמה מילים לציבור החרדי, אז הנה כמה מילים על הציבור החילוני-ליברלי שנמצא מהמרכז ושמאלה. במשך שנים נבדל הציבור החשוב הזה מהימין במה שנתפס כחתירה לשלום, חזון הפשרה הטריטוריאלית - מתיקוני גבול בנוסח "תכנית אלון" בשוליים הביטחוניסטים שלו ועד ל"שתי מדינות לשני עמים" במשולש הגבולות העבודה-מרצ-חד"ש. הפתרון הזה לסכסוך הישראלי-ערבי, שהגדיר את המחנה, היה נהדר על הנייר ונראה לרבים כמוצא היחיד מהקונפליקט המדמם ורב השנים והייסורים. אך אבוי - משבא זה אל מבחנו המעשי, התברר שכל השיר לשלום הזה אינו בר ביצוע יותר מהאמונה בארץ ישראל השלמה, שגם לה הייתה יריעה רחבה, אם תרצו - מהמשורר נתן אלתרמן ועד לרב חיים דרוקמן.

לא הייתה הפגנת שמאל שהסתיימה בלי המילים הנפלאות של יענקל'ה רוטבליט בשיר לשלום. תפילה חילונית שמבלי משים דמתה יותר ויותר לתפילה דתית, שלא לומר אמונית-משיחית. כלומר, אמונה בשלום מטאפיזי שאין לו היתכנות במציאות. מאז נובמבר 1995, יש לאמונה המשיחית הזאת גם קדוש מעונה: אלמלא היה נרצח, היה כאן שלום. אשרי המאמינים.

השנים חלפו, אבל הצורך האנושי כל כך, בתרגומו החילוני, של ריקוד סביב עגל הזהב, לא פס מן העולם - עד שירדו אליו שני מלאכי שרת בדמות יריב לוין ושמחה רוטמן - ולפתע נמצאה התשובה: "ד-מו-קרטיה".

מהי דמוקרטיה? מספר הדעות רחב כמספר האוחזים בדגלים בכל הצבעים שבקפלן ובכיכרות ברחבי הארץ. עבור אחדים לא תתקיים זו כל עוד מתקיים כיבוש, הגם שאין להם אלטרנטיבה זולת חזרה סיזיפית אל תהליך שנוסה וטבע בנהר של דם. עבור אחרים אלה זכויות נשים, להט"ב וקבוצות אחרות באוכלוסייה. יש כאלה שעבורם מדובר בעולם בלי חיסונים או ללא צריכת חלבון מן החי. כמובן שבלב המחאה עומדת קבוצה קוהרנטית יותר, אבל גם היא מוגדרת על ידי שלילת האחר. הם יודעים מי הם לא רוצים שינהל את מדינת ישראל. אבל מה לעשות איתה? כאן התשובה מסתבכת.

נתניהו, יש להודות, עושה חיים קלים לכל מי שמגדיר את עצמו על דרך השלילה: לו היה מקדם רפורמה אמיתית, אפילו אם הייתה זהה ב-80%-90% במרכיביה ליוזמה הנוכחית, היה מצליח להעבירה לאחוז דומה של האוכלוסייה, אבל הממשלה הלעומתית שהקים, שבן גביר וסמוטריץ', מהשוליים הימניים, הם נדבך מרכזי בה, לצד מי שתקיעת אצבע בעינו של האחר היא הריאליזם שלהם: אמסלם, רגב וקרעי. העובדות הללו הופכות לא רק שמאלנים מלידה למתנגדי הממשלה הזאת, אלא לפעמים, כך נדמה, כל מי שטיפת שכל ישר בקודקודו.

כן, תתפלאו - גם אם הוא חרדי. המחאה לא זקוקה לכך שכל בני ברק תתגייס למענה, די ברבים מבניה ובנותיה שנקעה נפשם מלהיות "האחר" של המיינסטרים הישראלי. מה עושים גאוני המחאה? בדיוק את ההפך: באים לבני ברק להפגין, להתריס, לתבוע את עלבונן (המוצדק!) של נערות שהושפלו בתחבורה הציבורית ובעיקר, כפועל יוצא מכך, לחבר את המפקפקים אל הגרעין הקשה שלהם.

אפילו אם נביט שוב בזעם בנערות שהושפלו באוטובוס, יש בכך משום חבלי משיח (אם מותר לשאול דימוי מהמחנה האחר): על כל אחד שרץ להתלונן אצל הנהג וחילץ ממנו מונולוג איום ונורא, יש עשרה שהתבוננו בעיניים קרועות ביחסים החופשיים שבין בני נוער, בני ובנות גילם וחשבו שהעולם החילוני, האסור, אינו נורא כל כך. כך באוטובוס, כך ברכבת, כך לאורך כל תקופת בין הזמנים שבה מתמלאת התחבורה הציבורית בחרדים בחופשתם.

החומות נופלות למגינת ליבם של האולטרה-שמרנים. הצעדות לבני ברק לא מזרזות את התהליך, הן רק מאטות אותו, דוחקות בחזרה את מי שמעזים לחשוב באופן עצמאי לזרועות הקהילה המנחמת, שראשיה מביטים בהם כאומרים "אמרנו לכם".

אפשר בהחלט שכל ההתקרבות-לכאורה בין החרדים, בין אם המונהגים ובין אם החופשיים יותר, היא רק למראית עין. מותר לחשוד בהנהגה החרדית שבסיומו של התהליך ייראה בני גנץ עלוב כמו שמעון פרס בשעתו, מרגיש שעשו עליו (עוד) סיבוב. אבל כרגע זה הצ'אנס המהיר, אולי היחידי, לשינוי, בקרב כל מי שמבינים שאי אפשר לחכות לבחירות הבאות ובמקביל, כמובן ששוללים כל פתרון איום ונורא כמו הפיכה צבאית שתבוא לאחר משבר חוקתי.

קשה לקנות את הקשקושים, גם אם נניח לרגע שהם נאמרים בתום לב על "הידברות". הידברות נעשית במקומות העבודה בהם נראים חרדים יותר ויותר, היא נעשית בין חילוני שסר אל מגדניית גרליץ בירושלים כדי לרכוש מאפה טרי, או אל מעדני זהבה בבני ברק כדי לרכוש הרינג יוצא מן הכלל. היא נעשית בכל מקום שנוצר בו מפגש טבעי - ולא בתהלוכות שכל מאודן אומר רק אצבע בעין.

השמאל הישראלי, כך נדמה, לא למד כלום מכישלונותיו הנמשכים כמעט ברצף וכמעט חמישים שנה. בפרפרזה על הרב בן נון: הוא אולי התנחל בחיל האוויר, במשפט, באקדמיה ובעולם העסקים, אבל התנחלות בלבבות של כל עם ישראל היא ממנו והלאה. בלעדיה הוא יזדקק למשט במקרה הטוב, או לחיל האוויר במקרה הרע, כדי לשוב ולהכתיב את סדר היום הציבורי.