בימי גלי העליה מאתיופיה הגיעו למרפאת קופת חולים בנצרת עילית (היום נוף הגליל) ילדי עולים לבדיקות שיגרתיות. התור היה ארוך ורופאת הילדים הד"ר לידיה גלר העניקה לכל ילד את תשומת הלב המירבית. כשהשעה כבר היתה מאוחרת מנהלת המקום הודיעה כי עליה לסגור את המרפאה וביקשה מהמשפחות שישובו למחרת. ד"ר גלר יצאה החוצה ומתחת לפנס רחוב המשיכה לבדוק את הילדים, לבקשת הוריהם. סיפור זה, כמו עוד עשרות מקרים, סופר לילדיה ובעלה של לידיה בשלושה השבועות האחרונים. בסוף החודש שעבר נפגעה לידיה בתאונת דרכים ומתה מפצעיה. בת 82 היתה במותה.
לידיה גלר נולדה בשנת 1941 בעיר סראטוב שעל גדת נהר הוולגה ברוסיה. זמן קצר לפני כן הצליחה משפחתה להימלט מוילנה שבליטא. 57,000 יהודים חיו בוילנה לפני יום פלישת הגרמנים לעיר ב-24 ביוני 1941. רק 3,000 מהם הצליחו לברוח. האב, יעקב, מהנדס חשמל במקצועו, והאמא, זלטה-ז'ניה, עקרת בית, היו על הרכבת האחרונה שיצאה מהעיר אל החופש. מקרב הקהילה היהודית הגדולה שנותרה בוילנה תחת הכיבוש הגרמני נותרו בסוף המלחמה בחיים רק כ-2,000 בני אדם.
אחרי שש שנים בסראטוב שבו ההורים ושתי בנותיהם לוילנה ולאחר מכן עברו לקובנה, העיר השניה בגודלה בליטא. בתום לימודיה בבית הספר התיכון התקבלה לידיה ללימודים במכון הרפואי שבאוניברסיטה המקומית ולמדה לימודי רפואה.
עם סיום לימודיה ניהלה מחלקה למחלות זיהומיות בבית חולים בישוב קטן ולאחר מכן שבה לקובנה והתקבלה לעבוד כרופאת בית היתומים שניהל הד"ר פיטרס באובליס. בתקופת המלחמה בית היתומים שכן בתוך הגטו היהודי. באובליס העמיד את בית היתומים שניהל כמקלט זמני לילדים יהודים לקראת העברתם למקומות מסתור. במקרים רבים אמהות היו מניחות את התינוקות על מפתן בית היתומים בעת מנוסתן. ילדים רבים הועברו למסתור בבתי משפחות ליטאיות שסייעו ליהודים. ד"ר באובליס ומעט מקרב עובדי המקום היו שותפים למבצע ההצלה החשאי. לימים הוא הוכר כחסיד אומות העולם.
לידיה נמנתה על חוג חברתי שחבריו התעניינו בתחומי אמנות שונים ושם הכירה את גריגורי-גרישה פרידברג, צלם-אמן. הם הפכו לזוג ונישאו בטקס צנוע בדירת אחותו של גריגורי, בחתונה יהודית שאסור היה לקיים באותם ימים בברית המועצות.
בשנת 1979 עלו לישראל עם שני ילדיהם - דני ושמעון, ונשלחו לעפולה, שם החלה לידיה לעבוד במרפאת קופת חולים כרופאת ילדים. כעבור ארבע שנים נאמר לה שהתפנתה עבודה במרפאת קופת חולים בנצרת-עילית ושבה מחפשים רופאה דוברת רוסית והמשפחה עברה לעיר הקטנה באותם ימים. לסניף שנקרא "המרפאה הדרומית" הגיעו מרבית ילדי העיר ולידיה הפכה לרופאה שטיפלה באותן שנים כמעט בכל ילדי הישוב. בהמשך עברה לעבוד ב"מרפאה הצפונית" שנפתחה בעיר.
ילדי שנות השמונים והתשעים שגדלו בנוף הגליל והוריהם מספרים על אשת מקצוע טובה שהתעניינה בשלומו של כל ילד, היתה קשובה, סבלנית ואכפתית ותמיד חייכה. בנה, דני, סיפר כי דלת ביתם היתה פתוחה לכל מי שביקש עזרה ותמיד היו מגיעים שכנים עם ילדיהם. "היא תמיד היתה זמינה ויצאה לביקורי בית. היא לא הרגישה שהיא מקריבה מזמנה, זו עבודה שהיא עשתה באהבה גדולה", אמר. אחרי השנים שבהן עבדה בבית יתומים אמרה שהיא מאושרת שבעבודתה החדשה לפציינטים יש אמהות.
"דמות מוכרת ואהובה בעיר", אמר עליה רונן פלוט, ראש עיריית נוף הגליל. הוא סיפר כי היתה מגיעה לאירועים רבים יחד עם בעלה והיא היתה אשה מוערכת מאד בקהילה. "הידיעה על מותה היתה בשורה קשה", אמר.
לידיה וגריגורי הפכו לדמויות מוכרות בעיר והתגייסו לעזרתם של עולים חדשים שהגיעו ממדינות חבר העמים לשעבר. בנוסף היו השניים פעילים בחוג חברתי שעליו נמנו אמנים שעלו מאותן מדינות ובהם סופרים ומשוררים מוכרים בקהילת דוברי הרוסית בישראל.
בעיר התגוררו גם הוריה של לידיה והיא טיפלה בהם במסירות עד שהלכו לעולמם. בשנת 2008 יצאה לפנסיה וחלק ניכר מהזמן שהתפנה הקדישו לידיה וגריגורי לטיולים, תיאטרון, קולנוע, שירה ומפגשים חברתיים. בני הזוג גם נמנו על קבוצה של פנסיונריות שנפגשה מדי שבוע ללימודי פסיכולוגיה בהנחיית ציפי להב. הקבוצה הפכה מגובשת וחבריה דנים במפגשים בשאלות שנוגעות לחיי הזיקנה, משפחה, התמודדויות שמזמנים החיים לאנשים מבוגרים ועוד.
מיכאל ויואב ועקנין, בני העיר, שליוו את מפגשי הקבוצה, צילמו וערכו סרט שלו קראו "שעת הזהב של הנפש". לידיה סיפרה להם שבמפגשים האלה מצאה חיזוק שלו זקוק אדם מבוגר. "אני מקבלת פה חיזוק להיות כל יום שמחה, לא להתלונן על מה שהיה בעבר ולא לפחד מהעתיד. להיות עכשיו", סיכמה לידיה את תפיסת עולמה.