הספק לא רע יחסית לבר-מינן

אפשר להעמיד פנים, לפתוח את העיניים והפה לרווחה, לכסות על הראש בשתי הידיים, לנסות לרמות ולשחק כאילו הצליחו לעשות עלינו הפתעה שכזאת. עוד אלבום לטופאק שאקור? באמת לא הייתם צריכים.

ובכן, המנוח נמצא במצבו הנוכחי כבר כמעט חמש שנים, אבל נדמה כי הוא מוסיף לשחרר אלבומים בקצב די היסטרי. מדוע להיחפז? היש פחד כי הוא פתאום יפסיק למות?
ישנם אמנים שנכנסים בשלב מסוים (במהלך או אחרי הקריירה שלהם) לאמוק של אלבומים, כשהדוגמה הטובה ביותר שעולה לי לראש כעת היא קינג קרימזון. אלה אמנם לא ממש מתים, אבל הם כמעט. טופאק כבר מזמן לא כמעט, והוא מתנהג במותו כפי שנהגו לפניו מרווין גאי, באדי הולי וז"לים רבים אחרים שביצעו את תופעת השגשוג הנמשך. בזאת יש הרבה דברים לא רעים, אולם צריך להיזהר מכמה נקודות. אחת מהן היא הדרך שבה תעוצב אישיותו של המת.

שמו של טופאק מתנוסס על האלבום החדש, "The Rose That Grow From Concrete vol. 1", למרות שזה בכלל לא דיסק שלו. מדובר באסופת מחווה הכוללת שירים שכתב, בביצועם של שמות כמו מוס דף, קיו-טיפ, קווינסי ג'ונס ואחרים. מובן כי אחרי שמצצו כל הקלטת דמו מחורבנת שנמצאה באיזה חור והעלוה עלי דיסק "של טופאק", יעברו בוזזי הקברים לשלב הבא - דיסק מחווה. ועל כך ניתן לומר - מחווה בתחת שלי. כי גם אם מוזיקלית הקטעים לא הכי גרועים - המסר ומסחורו שלילי ביותר.

העניין הוא כזה: טופאק הפך לאחר מותו לשאהיד של המהפכה השחורה. אם נאמר את האמת, הגלוריפיקציה המגוחכת הזו אינה מזיזה לי אפילו כשאני ממש לוחץ, ואף לא תשנה את העובדה כי בשעתו (ובשאטו) חיבבתי הבחור. הרגע בו אני הופך באמת נרגן מגיע כאשר אנשים כמו מוס דף מתחילים להזרים את הרפש הגזעני שלהם לאוזניים שלי. בתור אחד שפיס אנד יוניטי (כמו שאומר אבא שאנטי) הם הלחם והקימל שלו, אני אומר - בלאק רבולושן בתחת שלי.

אחד הדברים שטופאק נזכר לעשות לאחר מותו היה ליהפך קדוש. הוא כמובן לא החליט על הצעד הזה, אלא אחרים, ששכחו שמדובר בסך הכל באחד שעשה ראפ מצוין, אהב כסף וכל זה, ומת בגלל שטויות של אנשים שמתנהגים בצורה שמוגבלת לאלימות.