האם השב"כ מוסמך לפעול מכוח תפקידי השירות וסמכויותיו בהתאם לחוק השב"כ על מנת לעצור את מה שנראה כאסון לאומי ממשמש ובא, אם יתממש התרחיש של אי ציות של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה להחלטות של בית המשפט העליון?
שאלה זו חוזרת ועולה כבר כעת, לנוכח ההפקרות השלטונית ההולכת ומתעצמת מדי יום ביומו, המחלישה במהירות מבהילה את ביטחון המדינה, מכרסמת בתמיכה האסטרטגית של ארצות הברית, פוגעת בכלכלתה בלכידות החברתית ובסדר החברתי הבסיסי של המדינה ובכך קולעת את ישראל לסיכון ממשי ומיידי, הן מצד הפיתוי לאוייבינו לתקוף את ישראל והן בשל החשש הגובר מאלימות פנימית.
חוק שירות הביטחון הכללי שנחקק בשנת 2002 קובע בסעיף 7(א) כי ייעוד השב"כ הוא "...שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה..", וכן יעדים אחרים שאותם תקבע הממשלה באישור הכנסת. השאלה הנשאלת תדיר לאחרונה היא האם ייעודו זה של השירות מסמיך אותו לפעול נגד ממשלה, שלפי תפיסה בה מחזיקים רבים פוגעת, באמצעות הפיכה המשטרית שהיא מקדמת בביטחון המדינה ובסדרי המשטר הדמוקרטי ואם כן - כיצד.
ובכן, התשובה לכך היא שלילית: השב"כ אינו מופקד על שמירת סדרי המשטר הדמוקרטי ככאלה, אלא על סיכול האיומים הקונקרטיים המופיעים בייעודו נגד ביטחון המדינה וסדרי המשטר הדמוקרטי שלה. ברור כי אין מדובר כאן באיומי טרור, חבלה, ריגול או חשיפת סודות המדינה, כך שהעניין אותו נותר לבחון הוא האם ההיגד "חתרנות" רלוונטי לשאלה זו.
הגדרת ה"חתרנות" נקבעה על ידי השב"כ ואושרה בשנת 2009 על ידי היועץ המשפטי לממשלה. היא מופיעה, בהסכמה במשמע, בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בשנת 2017 וקובעת כי "חתרנות" היא "....פעילות, אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה הממשלה בהתאם לחוק השב"כ".
אם כן, אלמנט מרכזי בהגדרה הוא קיומם של היבטים חשאיים כתנאי להגדרתם כ"חתרנות". החשאיות היא המבדילה בין פעילות שהיא עניין למשטרה לבין פעילות שעליה מופקד השב"כ. ההצדקה לשימוש ביכולות הייחודיות של שב"כ לאיסוף מידע ולחקירה מתקיימת כאשר מדובר בחשיפת פעולות המסכנות את ביטחון המדינה או את סדרי המשטר הדמוקרטי והן מתבצעות בהסתר. מכל מקום, כאשר מדובר בפעילות גלויה, אם בכלל מדובר בעבירה פלילית בענייננו, כמו למשל עבירת ה"המרדה" שנראית קרובה לכך, זהו עניין לטיפול המשטרה בכפוף לאישור היועצת המשפטית לממשלה.
למותר לציין כי בשנת 2002, עת חוקק חוק שירות הביטחון הכללי, אף אחד לא צפה שהממשלה היא זו שתסכן בפעולותיה את סדרי המשטר הדמוקרטי ואת ביטחון המדינה ולכן, באופן מובנה ממש, חוק השב"כ לא נותן ולא אמור לתת מענה לסיטואציה זו. קל וחומר כאשר מדובר במהלך המתבצע בממשלה ובכנסת, באופן גלוי, על ידי נבחרי ציבור הנהנים מחסינות מהותית. לכן, עצם השאלה האם יש כאן כלל פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי מחייבת אישור מפורש מהיועצת המשפטית לממשלה ולא השב"כ אמור להחליט על כך. במילים אחרות, לא חוק השב"כ יושיע את המדינה מהטרללת האוטואימונית שבה אנו מצויים, כאשר הממשלה תוקפת את מערכות המדינה עד כדי סיכונה הממשי.
תפקידי השב"כ בתקופה זו הם אחרים: מול ממשלה בעלת נטיות רודניות, על השב"כ להיצמד לייעודו המקצועי, לאמור, לפעול בנחרצות נגד מי שמנסים להבעיר, מילולית ממש, את הגדה או את היחסים עם הערבים אזרחי ישראל. על השב"כ לתת תשומת לב מיוחדת למניעת הבערת הר הבית על ידי חבורת הקיצונים, שכן יעד זה מככב דרך קבע בפנטזיות המשיחיות שלהם. כמו כן, על ראשי השב"כ להבין כי בסבירות גבוהה, ממשלה כזו תרצה בקרוב להשתמש ביכולות השב"כ לטובת פיקוח על "מתנגדי משטר" מדומים ולסרב לניסיונות כאלה בכל דרך חוקית.
בנוסף, על השב"כ להודיע כי הוא מחויב לציות לחוק בהתאם ועל פי הנחיות היועצת המשפטית לממשלה, כך תמיד ובוודאי אם הממשלה תנחה את השירות לפעול בניגוד לחוק. בתקופה נעדרת הסבירות הנוכחית שאליה הביאה אותנו הממשלה, על ראש השב"כ, כמו על ראשי מערכת הביטחון האחרים, לדבוק בערכי הממלכתיות והמקצועיות ללא פשרות. קריסתה הערכית והפיקודית של המשטרה לנוכח הלחץ הפוליטי הברוטלי המופעל עליה, חייבת לשמש להם תמרור אזהרה.
אלי בכר היה היועץ המשפטי לשב"כ ומחבר הספר "שב"כ במבחן - ביטחון, משפט וערכי הדמוקרטיה". מכוח תפקידו היה מעורב בחקיקת התקנות והכללים מכוח חוק השב"כ ובניסוח הגדרת ה"חתרנות"