פעם בשנה או פעמיים בשנה מעוברת (צו 8) אני מקבל את הצו הירוק הזה בדואר. אזעקת אמת עולה ויורדת מהדהדת דרך כל נוירון בגופי. במשך החודשיים הבאים עד ליום הגיוס המאיים אני סופר לאחור, כשבהדרגה החרדה גוברת, השינה מתמעטת והסיוטים גוברים והורסים כל פינת שלווה שהצלחתי לגבש בשנה האחרונה.
באותה תקופה שלפני, חבריי ואני נוהגים להעביר מסרים מבוהלים חסרי סדר ופשר בטלפון ובאינטרנט. אמנם יש ברעיונות שמועלים בשיחות היגיון וצדק רב, רק שהם באים ביחס הפוך לחלוטין לפעולה בה אנו נוקטים לבסוף. לאחר שנשבענו בפעם האלף שחברים חברים, אבל יש גבול לכמה שאנחנו יכולים להיות פראיירים, כובשים ומסכנים את חיינו למען מטרות שאחרים מאמינים בהן ולא אנחנו - כולם מתייצבים במרכז הגיוס ביום שנקבע.
התהליך של שירות המילואים עצמו דומה באופן כללי מדי שנה. המיקום הגיאוגרפי משתנה, אבל בסיס הפעולות שלנו והתהליכים שאנו עוברים וחווים זהה. מאזרחים שוחרי שלום ודאגות היום יום, אנו הופכים אט-אט לקלגסים קשוחים, חמים על ההדק ועל פוסטרים של נשים ערומות. בתחילה עוד יש דיבורים על מוסר ואידיאולוגיה והבעת התנגדות נואשת למצב ("איזו זכות יש לנו למנוע מהפלסטינים המסכנים האלה לצאת ולהיכנס לכפר שלהם ולארץ שלהם?"), אך לבסוף, התוכנה שבאה "בילד אין" עם המדים מנצחת כמובן ("אל תיתן למניאק לעבור את המחסום").
עם הזמן גם קול ההיגיון מפנה את הדרך ושיגעון, שעמום, אדישות וחישובי מספר ימי החופש תופסים את מקומו. הטרנספורמציה הושלמה בהצלחה והקלגס גדול הממדים, מיומן ומשופץ, שולט ללא מיצרים בגזרה כולה ("אל תבלבל את המוח, כנס למשאית ותתחפף מפה מיד").
עוד נקודה מעניינת שמסתמנת כמגמה היא העובדה שממילואים למילואים אנו שומרים על פחות ופחות מתנחלים ומקלגסים יותר ויותר פלסטינים על יותר שטח. יותר מעניין מזה היא היכולת של הצבא למנוע שעמום ושגרה מחיילי המילואים והסדיר על ידי יצירת מושגים צבאיים בומבסטיים חדשים שנשמעים כאילו עליהם מתבססים כל מערכי ההגנה וההתקפה הצה"ליים, אך למעשה הם רק שינוי של מספר מילים עם ביטוי שגור וחסר פשר שהכרנו בשנה שעברה.
יותר מעניין הוא יצירת מבנים ואלמנטים ביטחוניים מאותה סיבה שהוזכרה קודם. השנה ערכנו היכרות עם ה"פילבוקס" או כפי שאנו מכנים אותו "הקלגסון". זהו גליל בטון מזוין בגובה 5 מטר בקוטר של מטר וחצי שממוקם על ציר ראשי בפתחו של כפר או מחנה פליטים ומטרתו "להשרות ביטחון על תושבי השטחים" (איזה? כמובן שאלה עם העוזי,מגשימי חזון הציונות ולא אלו שכלואים בבתיהם בכתר) ולסנן את היציאה אל הציר. מחזה פסטורלי לכל הדעות תגידו. אז זהו, שלא. בעל המשאית הפלסטיני יוצא מרכבו ומגיע עד לחומת ה"קלגסון" כשהוא מניף את שתי ידיו למעלה בתפילה ל"אל הפילבוקס" ומציג את אישור היציאה שלו ממחנה הפליטים. מעמוד הבטון המזוין יוצא קול עמוק ונוקשה (של החייל התורן) שמורה לו "תרים את האישור יותר גבוה שנוכל לראות יותר טוב". מי שאישורו תקף יכול להמשיך באושר לדרכו (עד המחסום הבא) ומי שלא - "אלוהי הפילבוקס" מורה לו לחזור לאחור. את מזלו הוא ינסה כבר מחר או אולי אפילו בהמשך היום.
וככה אנחנו מעבירים שבועיים בתוך גליל הבטון, סלקטורים שמסבירים לעצמם את מעשיהם בקלישאות של רוצחי המונים - "אלה הפקודות, אנחנו רק מבצעים". הדבר לא מעורר אצלי חלילה שום סימפטיה לאותם נאצים נבלות, אלא רק את ההבנה שעל הסקאלה שמתחילה באדם הגון ונגמרת בנאצי אני מתרחק מההגון.
אז כמובן נשאלת השאלה מה לעזאזל אני עושה פה? כל אחד מפחד למות, אבל לסכן את החיים שלך למען מטרה שאתה מאמין שהיא פסולה בתכלית? להיות הפראייר שמקיים את ההחלטה הדמוקרטית של הרוב שברובו לא מוכן להיות פראייר ומדיר את רגליו משירות מילואים לטובת ביטחון כלכלי, בריאותי וביטחוני לו ולבני משפחתו? להיות ככלי משחק, כצאן מובל לטבח על ידי כוח האינרציה לעד ולנצח נצחים? להיות כל אלה, להנציח את הכיבוש?! למה אנחנו ממשיכים עם זה? אולי כי הילד הטוב והקונפורמי טבוע בנו חזק מדי? אולי כי אנחנו ישרים מדי מכדי להוציא פטור על בעיות בריאות ונפש? אולי כי אנחנו פחדנים ואולי בגלל שההווי והחברויות שנוצרו באמת בעלי ערך מוסף? אולי בגלל שלא בא לנו לשבת בכלא במקום לפרנס משפחה? בסופו של דבר הסיבות המדויקות לכך שאנחנו עדיין כאן לא משנות, הן סך הכל מייצגות את הקונפליקט שאנחנו חיים בו וחווים שנה אחר שנה. מאחר שאנחנו כבר אנשים מבוגרים ויודעים שאף אחד לא יקל עלינו בקבלה ובביצוע ההחלטה השאלה היחידה שמעניינת היא האם נהיה פה שוב גם בשנה האחרונה?
הדו"ח הנ"ל מיועד לקריאה לפני השינה, כל יום בשנה הקרובה.
"על הסקאלה שמתחילה באדם הגון ונגמרת בנאצי אני מתרחק מההגון"
11.3.2003 / 13:18