הערב (ראשון) תתקיים בת"א "צעדת המתים" - יוזמת מחאה אזרחית שמצטרפת לסדרה של צעדי מחאה שיזמו ועדת המעקב העליונה לציבור הערבי ו-ועד ראשי הרשויות הערביות בתקופה האחרונה, שמטרתם להשמיע זעקה נגד הפשיעה בחברה הערבית ולהעלות לשיח הציבורי את האיום הזה.
מדובר באיום שגובה חיי אדם מדי יום, שמסכן את חיי האזרחים הערבים ואת ביטחונם האישי יותר מאי פעם, מבלי שזה ידיר שינה מעיני מקבלי ההחלטות או הציבור הרחב. איום שנתפס ע"י הרוב כ"צרה של אחרים", ובטח שאינו נתפס כשזור או קשור למאבק על אופי המדינה.
בתקופה האחרונה בולטת במיוחד העובדה שחייהם של ערבים ויהודים מתקיימים בעולמות מקבילים - ערבים טובעים בפשיעה וחוששים לצאת מהבית ולנהל שגרת חיים רגילה, ויהודים לא יושבים בבית, ומבלים לילות כימים ברחובות, במאבק חסר תקדים על אופי המדינה ועל מוסדותיה. בבית הספר לימדו אותנו שקווים מקבילים לעולם לא נפגשים. במציאות, ואם מסתכלים על המאבקים המקבילים עמוק פנימה, ניתן לזהות הזדמנות להסטה ומפגש - מפגש הכרחי שרק דרכו ניתן יהיה לקיים משטר דמוטקרטי מבוסס על שוויון אזרחי ולאומי בין שני עמים, ולהפסיק לספור מתים.
המציאות המורכבת הזו אינה חדשה. מאז 1948, יהודים וערבים חיים במדינת ישראל בשני עולמות מקבילים: בזמן שיהודים חגגו "חירות" ועצמאות, ערבים חיו תחת משטר צבאי. כשיהודים התפארו בהקמה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ערבים חוו יום יום את ההשלכות הישירות של הגדרת המדינה כמדינה יהודית: בתחום הקרקע והתכנון - מדיניות תכנון של נישול וסגרגציה שהתחילה עם הפקעת קרקעות מסיבית, המשיכה עם הקמה של יישובים יהודיים ויישובים ליהודים בלבד וממשיכה גם היום בהרחבה והעמקה של מנגנונים כמו הריסות בתים וועדות קבלה; בתחום השיטור ואכיפת החוק: אלימות משטרתית נגד מחאה פוליטית והתנגדות לכיבוש, ומנגד - אוזלת יד ממושכת נגד פשיעה אלימה שגובה חיי אדם יום-יום ומסכנת כל אזרח/ית ערבי/ה.
זה גם לא פוסח על תחומי התרבות והזהות, הכלכלה, החינוך, התחבורה ועוד ועוד. גם כאשר החלו צעדים לצמצום פערים כלכליים וחברתיים בין יהודים וערבים, הרבה בזכות ההצטרפות של ישראל למדינות ה-OECD וההבנה שהשקעה כלכלית בחברה הערבית הכרחית לכלכלת המדינה, גם אז ננקטו מאמצים דורסניים לדכא ולהחליש את זהותם הלאומית וכן את דרישותיהם של האזרחים הערבים לזכויות קולקטיביות, להכרה בנרטיב, ולשוויון מהותי, שהביטוי הכי בוטה שלהם היה חוק הלאום.
כל עוד נמשיך לחיות בעולמות מקבילים, נמשיך בסבבים אינסופיים של מלחמות, נמשיך לספור מתים, ונמשיך לחפש את דלת היציאה מהמעגל, ללא הצלחה. במקום זאת, מנהיגי המחאה, והכוחות הליברליים בציבורי היהודי יכולים לנצל את ההזדמנות דווקא עכשיו, ולחשב מסלול מחדש: לפתוח בדיאלוג עם הנהגת החברה הערבית, בלי התניות, בלי צנזורה ובלי דרישות מקדמיות לשתף פעולה עם "מחאת הדגלים" שמייצגת בעיני ערבים את כל מה שמדיר אותם ממילא מהמרחב הציבורי ומונע צעידה לעבר מרחב ציבורי משותף. לפתוח בדיאלוג מתוך הבנה עמוקה שדמוקרטיה לא קמה ונופלת רק על הפרדת רשויות. דיאלוג אמיתי ועמוק על גבולות הדמוקרטיה ומשמעות השוויון הוא צעד הכרחי וחשוב כדי לייצר מציאות חדשה של סולידריות בין אזרחים ובין בני אדם, ומאבקים משותפים שמבוססים על הגדרה של חזון לעתיד - חזון של שוויון מלא - אזרחי ולאומי, בין בני אדם ובין עמים, וסיום הכיבוש. השתתפות במצעד המתים ביום ראשון היא התחלה טובה - כי כל עוד הזכות הבסיסית לביטחון אישי ושלמות הגוף והנפש אינה מתקיימת - אין דמוקרטיה.
רגד ג'ראיסי היא מנכ"לית שותפה של עמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה.