ד' היה בן 13, ילד בר-מצווה, כשמשפחתו נאלצה לעזוב את דרום אפריקה ועלתה לישראל. עכשיו, הקולות והמראות ההם חוזרים אליו. הפצע בנפשו נפער מחדש. "אני זוכר מצויין את התקופה ההיא", הוא מספר, "אמנם גרנו בקייפטאון, לכאורה רחוק מהמהומות בסווטו, אבל זה התפשט בכל המדינה. אבא שלי עבד בעיר, היה פחד לצאת מהבית, להגיע לעבודה. היתה תחושה של מצור, של התמוטטות כל עולמך מסביבך".
יהודי דרום אפריקה נתפסו אז כחלק מהשלטון הלבן. כשהחלה קריסת משטר האפרטהייד, הם נתפסו בצד הלא נכון של האירוע. דרום אפריקה, שהיתה סוג של גן עדן לאזרחים הלבנים ובהם היהודים, החלה לקרוס סביבם. כשזה קורה ליהודים, עם נרדף שנמלט מגלות לגלות לאורך אלפי שנים, זה מעורר שדים ישנים. האפשרות של התדרדרות מהירה לכאוס ואנרכיה ביעתה על יהודי המדינה את עולמם. החשש שבכל רגע עלול הרוב השחור לאבד את הפחד, להפסיק לציית ולעלות על השלטון והלבנים בכוח, הלך וגבר. משפחתו של ד' לא התלבטה יותר מדי. יום אחד הם קמו ועלו לישראל.
היום, 44 שנים אחרי, ימי האימה ההם מתגנבים בחזרה לנפשו של ד'. הוא כבר ישראלי ותיק, בן 57, בעל משפחה בעצמו. הסיוטים שפוקדים אותו עכשיו שונים מאלה שפוקדים את מיליוני האזרחים הליברלים במדינה. העובדה שכבר עבר את החוויה הזו פעם אחת, במולדתו הקודמת, ניפקה לד' חבילת סיוטים פרימיום. ועוד משהו קטן: ד' היה, עד לא מזמן, ראש אגף במוסד לתפקידים מיוחדים (דרגה המקבילה לאלוף בצה"ל). לא סתם ראש אגף. ד' עמד בראש אגף "קיסריה", הזרוע המבצעית של המוסד. כל חייו הבוגרים הוא לחם במחשכים לביצורה והגנתה של מדינת ישראל. הוא לא ביזבז זמן בתפקידי צווארון לבן, כמותם יש לא מעט במוסד. רק בשטח, במבצעים מסמרי שיער, בלחימה אישית בעומק טריטוריות עוינות. תמיד בחוד המבצעי, תמיד במיקום המסוכן ביותר, בשפיץ הקדמי של הכידון שישראל בנתה כדי להבטיח ש"לא עוד". ובכל השנים הללו הוא לא פחד כפי שהוא פוחד היום. לא מדובר בפחד פיזי. זהו הפחד הקדום, הקמאי, שחוזר על עצמו בתדירות מצמררת, בעיקר אצל יהודים. הפחד מלהפוך לפליט פעם נוספת, מלאבד שוב את המולדת. פחד לגורל מדינתו וילדיו.
יש הבדלים רבים בין מה שאירע בדרום אפריקה אז למה שמתרחש בישראל היום. בישראל אין אפרטהייד (בינתיים). בדרום אפריקה היה. ישראל אינה מבודדת ומשוקצת בעולם (בינתיים), דרום אפריקה היתה. ובכל זאת, נקודות הדמיון מצמררות ממש. "החששות של היהודים בזמנו", מספר ד', "לא התממשו מיד. המשטר נפל וקמה דמוקרטיה. אבל ההתדרדרות החלה ולא נעצרה. מי שלא עזב מיד, הפסיד. המדינה הלכה והתפוררה בגלל שחיתות, ניהול כושל, מינוי מקורבים, אפליה מתקנת. אלה שלא עזבו בעצמם, שלחו את ילדיהם אל מחוץ למדינה ונותרו בבדידותם. רוב היהודים לא עלו ארצה אלא העדיפו את אוסטרליה, בריטניה, קנדה וארה"ב. המשפחה שלנו העדיפה את ישראל".
אתה מפחד שזה ייגמר כאן כמו שזה נגמר שם?, שאלתי. "כן", אמר, "אני מרגיש היום בדיוק מה שההורים שלי הרגישו אז. אני כבר לא בוטח בעתיד. אני מפקפק בו. אני שואל את עצמי אם המקום הזה מבטיח עתיד טוב לילדים שלי. לעצמי אני לא דואג. התהליכים האלה מבשילים לאט. אני מניח שבעשר, עשרים שנה הקרובות עוד אפשר יהיה להסתדר כאן, למי שיש אמצעים, בהנחה שישמור את דעותיו לעצמו ולא יתבטא נגד השלטון. אבל יום אחד הילדים שלי יקומו ויגלו שהם בדרום אפריקה. ואני פוחד שזה עלול להיות מאוחר מדי".
אתה לא מגזים ומקדים קצת, שאלתי. "אני לא יודע. נדע בעתיד. אבל התחושה היא של טרגדיה. כשהייתי בן 13 נאלצנו לעזוב מולדת שמאוד אהבתי. היו לנו שם חיים מצויינים. כל מה שאתה חולם עליו, ויותר. אבל לא היה בטחון אישי ולא היה בטחון בעתיד. וזה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. אני נמצא בדיוק בסיטואציה בה היו ההורים שלי אז. זה דז'ה וו עצוב כל כך. וגם אז התלבטו אם להוציא את הכסף מהמדינה או לא, אם לבקש אזרחות זרה או לא, אם להכין עיר מקלט או לא. זה נורא".
הפגישה שלי עם ד' לא היתה מתוכננת. האיש לא דיבר עם עתונאים אי פעם, כנהוג במקום ממנו בא. כשמביטים בו, קשה לנחש שמדובר במי שעמד בראש הגוף המבצעי האגדי של ארגון הביון הטוב בעולם. מי שמינה אותו לתפקיד, היה תמיר פרדו. הרמתי לפרדו טלפון השבוע, כדי שיסייע לי להבין עם מי יש לי עסק. "תשמע", נאנח פרדו, לשעבר ראש המוסד, "אין הרבה אנשים שאתה יכול להצביע עליהם ולהגיד בפה מלא שהם מחזיקים את בטחון ישראל על גבם. ובכן, ד' הוא אחד ממתי המעט האלה". ביקשתי פירוט, אבל סורבתי. "האיש הזה לחם בארגון עשרות שנים. הוא היה כל הזמן הזה תחת רמת סיכון שאין מעבר לה שום דבר. כל הזמן. ברציפות. לא שנה, לא שנתיים, אני מדבר איתך על עשורים. תמיד בקו הראשון של הקו הראשון. אין יותר קדימה מהמקום בו הוא היה. בחוד של החוד של השפיץ. כמי שליווה אותו שנים ארוכות במגוון של תפקידים אני יכול להעיד שמעט מאוד מהאנשים שפגשתי בחיי היו אמיצים, אמינים, ישרים, מוסריים וציוניים יותר ממנו. ואתה יכול לצרף איזה מחמאה שאתה רוצה לרשימה הזו, אני אחתום לך למטה. זה מיטב הנוער, על סטרואידים. מגיל מאוד צעיר ועד לאחרונה, תמיד היה מבצעי. התחיל הכי נמוך באגף והגיע עד פיקוד על האגף. צמח מריצפת הייצור, בלי מעקפים או תרגילים. אין הרבה אנשים כאלה".
שאלתי את ד' אם הוריו בחיים. "אבי כבר לא", אמר, "אמי כן. חיה וחדה כתער, כאן בארץ. הורי הקריבו את איכות החיים הטובה שלהם למען עתיד ילדיהם. עכשיו אמא שלי שבורת לב. העתיד שרצתה להעניק לילדיה, מתפורר לה מול העיניים. עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה, למען הנכדים. תחושה של התפרקות, של הקרבה שנעשתה לשווא. להורים שלי היתה אפשרות להגר לבריטניה, לארה"ב, לכל מקום. לאבא שלי היה גרין קארד. הם האמינו בישראל והיו ציונים. הם האמינו שיהיה לילדים שלהם כאן עתיד בטוח".
שאלתי את ד' אם הוריו בחיים. "אבי כבר לא", אמר, "אמי כן. חיה וחדה כתער, כאן בארץ. הורי הקריבו את איכות החיים הטובה שלהם למען עתיד ילדיהם. עכשיו אמא שלי שבורת לב. העתיד שרצתה להעניק לילדיה, מתפורר לה מול העיניים. עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה, למען הנכדים. תחושה של התפרקות, של הקרבה שנעשתה לשווא. להורים שלי היתה אפשרות להגר לבריטניה, לארה"ב, לכל מקום. לאבא שלי היה גרין קארד. הם האמינו בישראל והיו ציונים. הם האמינו שיהיה לילדים שלהם כאן עתיד בטוח".
אתה רואה בדמיונך את ישראל הופכת למדינה כושלת?, שאלתי. "ברור", ענה ד', "רואים כבר את ההתחלה. ככל שהדמוקרטיה תיחלש, כך גם הכלכלה תיפגע, הכוחות הטובים יעזבו, עלות הכסף תעלה, ההשקעות ייעלמו, השחיתות תמשיך להתפשט ותרעיל כל חלקה טובה, המשק יתכווץ, כל הישגי העשורים האחרונים יימחקו. תראה את עזיבת הרופאים. את היעלמות ההשקעות בהייטק. אנחנו כבר שם. הממשלה הזו הכריזה מלחמה על השירות הציבורי, על משרתי הציבור, על החברה האזרחית, על שומרי הסף".
אי אפשר לסגור את השיחה עם ד' בלי לספר את הסיפור המשפחתי שלו. רעייתו נולדה בדנמרק למשפחה פרוטסטנטית. אמה עברה גיור אורתודוכסי מלא בטרם נולדה. הבעיה היתה שהגיור הושלם (במעמד המקווה וכו') והתעודה לאישורו הונפקה שבוע או שבועיים לאחר הולדת הבת. נוצר מצב מטורלל שבו חמותו של ד' יהודיה כשרה על פי ההלכה, אבל בתה, רעייתו, נוצריה פרוטסטנטית. "זה יותר פסיכי אפילו", מסביר ד', "כי לאשתי יש אחים ואחיות מבוגרים ממנה והם כולם יהודים, כי נולדו ליהודיה. הבעיה שלה, כבכורה, שנולדה שבוע או שבועיים מוקדם מדי".
אז בעצם גם הילדים שלך לא יהודים?, שאלתי. "נכון", ענה, "בבית שלנו רק אני והכלבה יהודים. ולא שזה מפריע לנו. אשתי ואני הצלחנו לדפדף את זה קדימה ויש לנו חיים נהדרים ומשפחה מצויינת. אני שואל את עצמי מה יקרה לילדים שלי במציאות בה הכל מתחרד והולך כאן. ואין לי תשובה. זה אבסורד משוגע ממש".
אז אתה אופטימי או פסימי? שאלתי את ד'. הרי בסוף, האיש הזה עמד במהלך חייו באין ספור מצבי קיצון שאי אפשר להעלותם על הדעת. הוא הביא את ארכיון הגרעין האיראני לישראל, הוא ניהל את מבצעי המוסד ברחבי העולם במשך שנים, הוא לא אמור להקלע לתבהלה בקלות. "אני מציאותי", אמר, "אני רואה כאן את תהליך דרום אפריקה. אני רואה פגיעה בלתי הפיכה במערכת החינוך, באקדמיה, בבריאות. אני רואה את החברה היצרנית כורעת תחת נטל המגזרים הלא יצרנים, אותם היא מממנת באמצעות תשלומי העברה. אני רואה את זה פעם שניה בחיי. אני חושש שגורלם של הישראלים הליברל-דמוקרטים בישראל יהיה דומה לגורלם של הלבנים בדרום אפריקה. מהבחינה הזו, מצבנו גרוע לא פחות. ההפיכה המשטרית מתנהלת על סטרואידים. קצב ההתדרדרות והתפשטות הריקבון מואץ. ובנוסף לכל זה, יש אויבים ואיומים חיצוניים, שהופכים את הכל לרעיל ומסוכן יותר. האויבים שלנו עוקבים אחרי המתרחש ועלולים לנסות לנצל אותו למטרותיהם. צבא מוחלש, חוסן אזרחי בשפל, יכולים להיות מתכון לאסון".
תגיד לי משהו אופטימי לסיום, ביקשתי. "האופטימיות נובעת מהכוחות שהתגלו כאן. שירתתי את המדינה 36 שנה, אחרי שנאלצתי לעזוב את מולדתי הקודמת. לא יעלה על הדעת שאיאלץ להגר שוב, או לעודד את הילדים שלי לעשות את זה. ישראל בצומת דרכים גורלית. היא צריכה לבחור בין המשך הדרך כמדינה יהודית דמוקרטית ליברלית תוססת וחופשיה, הצלחה כלכלית ואור לגויים, לבין התדרדרות למדינה סגורה, אוטוקרטית וקודרת. אני פטריוט ישראלי. אני יכול להבטיח לך שאעשה כל מה שאני יכול ויודע כדי שהמדינה תבחר באפשרות הראשונה".
רבני צוה"ר - אווט, רבנים קיצוניים - אין
כשסיימתי לכתוב את הקטע הזה, נתקלתי בכתבה בחדשות 12 על המכת"זיות בהן עושה המשטרה שימוש לצורך דיכוי הפגנות המחאה. מתברר שזוהי המצאה ישראלית כחול-לבן מלא-מלא. תוצרת בית אלפא. עוד התברר, שבסבנטיז ובאייטיז זכו המכת"זיות הללו לפופולאריות רבה בקרב משטרים שונים בעולם, לצורך פיזור הפגנות. בין הרוכשים היותר נלהבים של מכת"זיות כחול-לבן באותן שנים, היתה דרום אפריקה.
אין דוגמה טובה יותר להרס ולביזה שהממשלה הזו ממיטה על המדינה, מאשר סיפור רבני הערים והישובים. זה פחות בולט מהשמדת מערכת המשפט והדמוקרטיה, זה פחות מסוקר מההתנפלות על כל רשויות החוק, שומרי הסף והמוסדות הדמוקרטיים, אבל זה לא פחות חמור. על פניו, זה נראה כמו תככים בחצר האחורית של הרבנות הראשית. לא מעניין, נכון? לא נכון. כי זה חלק מהתהליך וזה ישפיע על כולנו.
הממשלה משנה עכשיו את כללי הבחירה של רב עיר/ישוב. היום, הרב נבחר ע"י גוף בוחר ש-75% מנציגיו ממונים ע"י המועצה המקומית והקהילה. מעכשיו, המאזן ישתנה ו-50% מחברי הגוף הבוחר יהיו נציגי הרבנות הראשית ושר הדתות. מכיוון שכמעט בכל ישוב/עיר בישראל יש מנדטים חרדים/אורתודוכסים במועצה, פירוש הדבר שלשר הדתות והרבנות (שזה היינו הך) יש עכשיו שליטה מלאה על האירוע.
40 ערים בישראל מסתדרות היום בלי רב מקומי. לראשי הערים לא דחוף למנות אחד כזה. הם מעדיפים להמנע מכניסה לאש הצולבת שבין החרדים לציונות הדתית וכו'. מתברר ששר הדתות והרבנות הראשית משתלטים על האירוע מלא-מלא. אריה דרעי זיהה את וואקום הג'ובים המפתה הזה ונכנס לתוכו, יחד עם בצלאל סמוטריץ', במלוא המרץ. בממסד הרבני מדברים על הדיל הזה, דרעי-סמוטריץ', כמהלך שיהווה גיים צ'יינג'ר מצד אחד, ומשאבת ג'ובים והטבות מצד שני.
אבל יש כאן גם עניין מהותי. החקיקה החדשה מכילה סעיף לפיו רבני הערים והישובים לא יוכלו לקבל יותר החלטות עצמאיות ויהיו כפופים לחלוטין למועצת הרבנות הראשית, שמקבלת כאן סמכויות בסגנון הוותיקן. ועוד סעיף: לא תהיה חובה של הסמכה רבנית והצלחה בבחינות. מי שלא יעבור את הבחינות או יוסמך רשאי לבוא לראיון אצל הרבנים הראשיים ולקבל הסמכה להיות רב עיר/ישוב/שכונה. בזמנו, האפשרות הזו נפסלה בבג"ץ. עכשיו היא תעבור בחקיקה. עכשיו תדמיינו לעצמכם מה הולך לקרות כאן. הפירצה הזו תקרא לכל הגנבים הקיצוניים והאורתודוכסים ביותר פנימה.
החיבור הזה בין דרעי לסמוטריץ' (את דרעי מייצג כאן שר הדתות מלכיאלי) יאפשר לש"ס ולציונות הדתית למנות לבדן את 40 הרבנים שחסרים היום במערכת, תוך עקיפת ראש הרשות והתעלמות ממנו. זאת, ועוד: החקיקה החדשה נותנת להם אפשרות למנות עוד כ-700 או 800 תקנים לרבני שכונות. מדובר בקרוב לאלף ג'ובים מתגמלים ויקרים, על חשבון הציבור, שנועדו לביצור הקיצוניות הדתית בישראל.
רבנים דוגמת רבני צוה"ר, אאוט. רבנים קיצוניים מבית המדרש המחמיר ביותר, אין. הרב סתיו, שמתיר לבנות לשרת בצה"ל, יהפוך לחריג הולך ונעלם. רבנים כאלה לא ייבחרו יותר. גם אם כן, הסעיף שמכפיף אותם למועצת הרבנות הראשית יעשה את שלו. רבני הערים והישובים יהפכו מנציגי הקהילה שבאים מתוכה, לזרועותיהם הארוכות של פוליטיקאים ועסקנים חרדים. כל זה יקרה במימון תקציב הארנונה של כולנו.
התקשרתי לרב סתיו, מרבני צוה"ר. "מה שקורה כאן", הסביר, "זה שראשי הציונות הדתית מוכרים את הרבנות הממלכתית והציונית בנזיד עדשים לעסקנים חרדים, ובכך הורסים את עתידה ומנתקים את החברה הישראלית לגמרי מהעולם הרבני והדתי. ברור שהישראלים ימאסו עוד יותר בעולם הרבני, ברור שזה תהליך מושחת שלא קשור לרצון הציבור וברור שהכלל הכי בסיסי בהלכה, ש"אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם נמלכין בו", נרמס ברגל גסה".
המחזה הגרוטסקי של איתמר בן-גביר וחנמאלו מהדסים במדי היחידה הטקטית של מג"ב, כולל תגי שם תואמים ודגלי כחול-לבן, היה בעיקר מכמיר לב. לא מזמן נתקלתי במי ששירת בשב"כ עשרות שנים והגיע לצמרת הגבוהה (מאוד) של הארגון. "אני מסתכל על בן-גביר", הוא אמר לי, "ומבין שהכל בגללנו". לא הבנתי, אז הוא הסביר: "בזמנו, השב"כ הוא זה שהמליץ לצה"ל לא לגייס את הבחור. הוא היה פרובוקטור מקצועי, בדוקאי ותיק, לגייס טיפוס כזה אין טעם. מאז ועד עכשיו, אנחנו משלמים את המחיר על זה. כל מה שאתה רואה מבן-גביר, זה מסע לשיקום האגו".
זה היה הסיבוב המאתיים שבן-גביר עושה על הראש של המפכ"ל האומלל שלו, רנ"צ קובי שבתאי. בניגוד לרבים מהקולגות שלי, אני לא כועס על שבתאי. המץ'-אפ בינו לבין בן-גביר אכזרי. הם לא באים מאותו תחום ולא שייכים לאותו מקצוע. שבתאי היה לוחם כל חייו. לא מתוחכם, לא ערמומי, לא פוליטי. פשוט מסתער. בן-גביר הוא ההיפך הגמור. תמיד שיגר אחרים לקו האש. הוא הסתער רק כשהגיעו מצלמות הטלויזיה. מתוחכם, ערמומי, חסר עכבות. משחק מוחות בינו לבין שבתאי צריך להיפסל בגין חוסר ספורטיביות. ועדיין, המשטרה הרוויחה השבוע את מלוא הקלון בו זכתה. להביט בשני אלה, שזמנם המשותף על מדים מזכיר את סך התשלומים של משפחת נתניהו במסעדות, ולהתפלץ. יום שלם בו הפך אדם שהוגשו נגדו עשרות כתבי אישום והורשע 8 פעמים, אדם שהתגולל על שוטרים בכל דרך אפשרית עד לפני חצי שנה, את המשטרה כולה למגרש משחקים פוליטי פרטי. נדמה לי שהפעם, באופן חד פעמי, באמת הגענו לתחתית החבית. בשבוע הבא אגלה, כרגיל, שטעיתי.
"השתכנעו שהגיע הזמן לפעול"
ביום רביעי קיימו טייסי המילואים כנס נוסף. הוא היה מעט יותר ספונטני מקודמיו, שעסקו במשמעויות החקיקה המשפטית. הכנס הזה עסק בצד הערכי של האירוע. האם מכתבי השהיית ההתנדבות עומדים ברף המוסרי של אזרח במדינה דמוקרטית? האם הצעדים שננקטו ע"י הטייסים היו מרחיקי לכת? מהו מתחם הלגיטימיות של צעדים מהסוג הזה במצב הנוכחי?
גם הפעם, היה האולם מלא מפה לפה. מאות טייסי מילואים, חלק גדול מהם בכירים, מובילי רביעיות, לוחמים שבילו בקוקפיט מעל שטח אוייב אלפי שעות במצטבר. היו ביניהם כאלה שכבר מימשו את מכתביהם והודיעו רשמית למפקדיהם על הפסקת ההנדבות למילואים והיו כאלה ששלחו מכתבים, אבל טרם מימשו אותם. הם מתלבטים עדיין האם זה הזמן הנכון להודעה על השהיית ההתנדבות, או שיש להמתין.
בכנס דיברו שר המשפטים לשעבר דן מרידור, הפרופ' אסא כשר, תמי ארד ודר' יואב הלר. הדובר האחרון, הלר, שהוא הסטוריון, הציג תזה הפוכה: לדבריו, הנשק של הפסקת ההתנדבות הוא נשק יום הדין. עדיין לא הגיעה שעתו. האימפקט שלו, הקרע שהוא יכול לגרום עם הצד השני, גדולים מדי ויהיו קשים מאוד לתיקון. זו הסיבה, לדבריו, שצריך להמתין. דר' הלר הדגיש שהוא תומך במחאה, שצריך להמשיך בכל הכוח, אבל ניתן להמתין עם הצעדים המשמעותיים של הפסקת התנדבות. אגב, הלר משמש יועץ סתרים לאחד ממובילי מחאת הטייסים. הם מתווכחים לא מעט. למרות חילוקי הדעות ביניהם, החליט החבר להזמין את הלר לכנס, כדי שהטייסים ישמעו גם את הצד השני.
הדיון היה מאופק, כאוב, שותת מדם ליבם של המשתתפים. "אנחנו קרועים", אמר לי אחר-כך אחד ממנהיגי האירוע, "אני כולי מתגרד מאז ששלחתי את המכתב. זה עצוב, זו טרגדיה. חסרה לי משפחת חיל האוויר, חסרים לי החברים שלי, חסרה לי השליחות, הטיסה, המטרה המשותפת. תבין, אני טס בחיל האוויר מעל 30 שנה, זה חלק מהחיים שלנו, ממי שאנחנו, זה אירוע שמפרק אותנו".
פרופ' אסא כשר תמך, כצפוי, בצעדם של הטייסים. הוא היה בהיר ונחרץ. לא רק שמכתבי השהיית ההתנדבות נכונים, אמר, הם מתבקשים. זו חובתכם, אמר לטייסים, לנקוט בצעד הזה. כשהממשלה מפרה את הקוד המוסכם עם העם, כשכל הכללים מופרים, הצעדים הללו מוצדקים. מי שמפרק את צבא העם בחקיקה, שלא יבוא בטענות.
דן מרידור הציג תזה דומה, עם נימוקים שונים. הוא דיבר על סמכויות בתי המשפט, על האפשרות לפסילת חוקים או החלטות והרבה לצטט את מנחם בגין. לדברי מרידור, דברים שבגין אמר כל בוקר נתפסים היום כפירה. לו התעורר לפתע, לא היה מזהה את המפלגה שהקים.
תמי ארד, אלמנתו (אם כי, מותו מעולם לא הוכרז רשמית) של הנווט רון ארד שהופל מעל לבנון ב-1986, דיברה אחרונה. על פי עדויות הנוכחים, לא מעטים מהם הזילו דמעה. כשהתבקשה לדבר על המצב מזווית הראיה של משפחה שכולה, סירבה "לנצל את מעמדה כמשפחה שכולה" והעבירה את הזכות לשירית, בתו של אסא כשר, שנכחה באירוע. אחיה של שירית, רס"ן יהורז כשר, קצין שריון, נהרג במהלך שירותו הצבאי במהלך טיול בצפון סיני. הפינג-פונג שהתפתח שם, בו השתתף גם אביה, היה מרתק.
שאלתי מישהו על השפעת הכנס. האם מישהו השתכנע לשנות את דעתו? "אני חושב", אמר, "שיותר מתלבטים השתכנעו שהגיע הזמן לפעול. אבל צריך להבין את המצב. האנשים קרועים לגמרי. התחושה הכללית היא שבימים האלה אין לאף אחד זכות לשבת על הגדר ולא לפעול. צריך לתת דוגמה אישית. אנחנו משלמים מחיר. המדינה משלמת מחיר. צריך לחשוב גם על המחאה, אבל גם על היום שאחרי. איך עוברים מהקריעה הזו לבניה, לחיבור מחודש. איך חוזרים לשרת, איך משקמים את הסולידריות, איך משאירים כאן מדינה שהילדים שלנו יוכלו לחיות בה".
המצב האמיתי של הפגיעה בכשירות צה"ל חמור בהרבה מכפי שמשקפים לציבור הדוברים הרשמיים, ובהם שר הבטחון יואב גלנט. "עושים מניפולציות על המספרים", אמר לי מישהו הבקיא בנושא, "חלק גדול מאלה שהפסיקו להתנדב פשוט לא נקראים למילואים, כדי לא להכנס למספרים הרשמיים. נסגרות קומבינות בין מפקדים למילואימניקים לדלג עליהם חודש, חודשיים, שלושה, עד יעבור זעם. בדרך הזו, הם פשוט חומקים מהסטטיסטיקה ואפשר להירגע. אבל האמת היא, שאי אפשר להירגע".
את ההשפעה האמיתית אפשר לראות על תרגילי טייסת שלא מתקיימים, על שיחת טייסת שממנה אמורים היו להיעדר 4 טייסי מילואים, אלא שהתברר שנעדרים 18. ויש עוד משהו: הטייסים שמובילים את גל מכתבי השהיית ההתנדבות הם הטייסים המובילים. הבכירים, המעוטרים, המנוסים, המנהיגים. אלה שמחנכים את הדור הצעיר. "אתה צריך להבין את גודל השבר", הסביר לי אחד מהם, "חיל האוויר בנוי ככה שהטייסים הצעירים טסים אחרי המובילים, לומדים מהם, יונקים מהם, מחקים אותם. עכשיו תאר לעצמך מה החבר'ה הצעירים חושבים כשהם רואים שכמעט כל המודלים לדוגמה שלהם, מאבדים אמון בפקודות שאמורות לרדת מהדרג המדיני".
הסיפור הזה לא נגמר בחיל האוויר. הוא רק מתחיל שם. תופעות דומות נרשמות במספר גדול מאוד של יחידות שדה לוחמות, יחידות מודיעין, יחידות מטה חיוניות וכו'. גם בחיל האוויר יש כמה יחידות חסויות שעוד לא פעלו בנושא, ונשמרות לרגע הנכון. התופעה מתפשטת ומחלחלת גם ללוחמי הקבע ואפילו לסדיר. ההשפעה שלה על המוטיבציה הכללית לגיוס ועל אחוזי הגיוס לחיל קרבי עצומה. "הכל מתפרק", אמר לי גורם בכיר מאוד, "תחושה של סוף צבא העם, של התרופפות כל מה שבנינו כאן, עד כדי סכנה לקיומו".
האם הטייסים לא הקדימו להשתמש ב"נשק יום הדין" שלהם? האם לא בזבזו את הכדור היחיד במחסנית בזמן הלא נכון? הם לא סבורים כך. "אנחנו יודעים שזה לא אירוע קצר", אומר אחד המנהיגים, "ידענו שאין כאן זבנג וגמרנו, זה לא מבצע מוקד, זה לא ששת הימים, זה יותר מלחמת ההתשה. זה אירוע ממושך, קשה, צריך כאן יכולת עמידה ואלטרנטיבות. אנחנו מוכנים לאירוע הזה. יצאנו אליו מחוסר ברירה". בכנס הקודם, שדן בהשלכות החקיקה המשפטית על המדינה והכלכלה, אמר להם חמי פרס שהם אמנם טייסים, אבל צריכים לנהוג כמו צוללת אסטרטגית: להחזיק ביכולת "מכה שניה". הטייסים אומרים שיש להם יכולת כזו, בעיקר בגלל שאין להם ברירה.