"קום התנערה עם חילך", "שקט הוא רפש". בהיותי ראש לשכת עורכי-הדין, בשנים 1999-1991 נשאתי בגאון את הקול, בלי פחד ומורא, נגד המהפכה המשפטית אשר הביא על ראשינו השופט אהרן ברק בתמיכתם של אנשי הליכוד ומפלגת העבודה. ציינתי את סכנותיה. התקשורת שתקה. גם העם. שילמתי מחיר יקר כאשר הוצגתי כאויב העם. יצאתי זכאי משלושה תיקים פליליים, חסרי יסוד, אשר נפתחו נגדי בזה אחר זה כדי להציגני כאויב הציבור. היום נושא העם את הקול נגד המהפכה השלטונית אשר מביאה על ראשינו ממשלה המורכבת מסיעה מרכזית אחת (הליכוד) ואוסף של מפלגות אשר זכו מן ההפקר במסגרת מכירת החיסול של נכסי האומה.
אל תטעו. ההסכמים הקואליציונים אינם משקפים את רצון רוב העם. הם משקפים את הפשרות שעשו ראש הממשלה ושליחיו כדי לזכות בשלטון ולקנות את אצבעותיהם של הנהנים מההפקר. רוב העם חושב כי יש מה לתקן במערכת המשפט. רוב העם חושב כי מדינת ישראל צריכה להישאר יהודית ודמוקרטית. רוב העם מתנגד לדיקטטורה בחסותם של שינויי חקיקה.
המהפכה המשטרית של היום גרועה מהמהפכה המשפטית של אז, שכן לרשות השופטת אין כוח אכיפה. לרשות המבצעת יש כוח אכיפה כדי ליישם את רצונותיה (משטרה, הוצאה לפועל, אכיפה מנהלית וכיוצ"ב). כאן הסכנה הגדולה הגלומה בדיקטטורה שלטונית: קבוצה אשר שתי הרשויות (המחוקקת והמבצעת) עושות את רצונה וחבריה מנסים להשתלט, לצרכיהם, על השלישית (השופטת) תוך שהם תוקפים אותה מכל הכיוונים כדי שלא תמנע מהם לממש את מלוא תאוותם.
לפני שנים, טרם התרחשה עלינו הרעה של הממשלה הזו הקורעת את העם שכן תאוות השלטון היא בסיס קיומה ותכלית פעולתה, כתבתי את הספר "הכוח ממכר." הדגשתי בו כי כבר לפני יותר מחצי יובל שנים, בכהונתי כראש לשכת עורכי הדין, הבהרתי את המצב המשפטי המוזר אשר יצר השופט ברק, שלפיו כל שופט יכול לפסוק כל יום אחרת, והכול במסגרת של אמות מידה אישיות (פרשנות יצירתית, סבירות, מידתיות, תחושת צדק אישית וכיוצ"ב) ולא על פי החוק.
ציינתי כבר בזמן אמת, לפני כ-30 שנה, כי סכנתה של המהפכה המשפטית, פרי רצונו של השופט ברק, היא מהותה: ריכוז הכוח בידי השופט בניגוד לבסיס הדמוקרטי של ביזור הכוח בין שלוש רשויות נפרדות (המחוקקת, המבצעת והשופטת). הדגשתי כי שיבוש יסודי זה של המשטר הדמוקרטי נעשה במסגרת יצירת כלים משפטיים מקוריים (ופסולים) של פרשנות יצירתית (ואבסורדית) פרי הגותו של השופט ברק, וביניהם: "השופט עשוי לתת לחוק פירוש חדש. זהו פירוש דינמי המבקש לגשר על הפער בין משפט לבין מציאות... משתנה מבלי שיהיה צורך לשנות את החוק עצמו. החוק נשאר כשהיה, אך מובנו השתנה שכן בית המשפט נתן לו פירוש חדש התואם את הצרכים החברתיים החדשים.
השאלה לעניין פירושם של כל הטקסטים המשפטיים (חוקה, חוזה, צוואה) בדבר היחס בין הטקסט לבין תכליתו מתעוררת בערעור שלפנינו בשני הקשרים: האחד, כוחו של השופט-הפרשן לצאת מדלת אמות הטקסט כדי לעמוד על תכליתו. השני, כוחו של השופט-הפרשן לתת ללשון הטקסט משמעות שהיא אינה סובלת, על מנת להגשים את תכליתו."
ודאי שמתם לב כי בציטוט האחרון מתייחס השופט ברק גם אל "חוקה" (אף כי זו אינה קיימת אצלנו). זו אינה פליטת קולמוס מצדו. הוא רצה באותה עת להפוך את בית המשפט העליון לבית משפט לחוקה. לפחות את הניסיון הזה הצלחתי לסכל בזמנו בתמיכת חבריי ללשכה.
בכהונתי כראש לשכת עורכי הדין הדגשתי כי השיטה המשפטית במערכת דמוקרטית אינה מאפשרת לשופט "לתת ללשון הטקסט (חוק, חוזה, צוואה) משמעות שהיא אינה סובלת" (כגירסתו המעוותת של השופט ברק), וכי אסור לשופט להשתמש בפרשנות יצירתית משלו כדי לפסוק בניגוד ללשון הטקסט המשפטי (חוק, הסכם, צוואה). לא שיניתי את דעתי.
בביטאון הלשכה כתבתי בזמנו (במסגרת הטור של ראש הלשכה) כי "כאשר מחילים עקרונות משפטיים מופשטים ואישיים (של כל שופט) על תחומי משפט מוגדרים ומוסדרים אנו יוצרים אנרכיה." הדגשתי גם כי "עקרונות פרשנות יצירתית אשר נעשית בדיעבד, לפי מידת השופט, משתרעים (כתוצאה משיטתו המשפטית החדשה של השופט ברק) על תחומים אשר הוסדרו בעבר לפי רצון הצדדים (הסכם או צוואה) או המחוקק" (חוק יסוד, חוק, תקנה).
ציינתי אז כי כאשר קבע בזמנו השופט ברק כי כל שופט יכול לפרש כל חוק היום כך ומחר אחרת, לפי רצונו האישי, הוא זרע את זרע הפורענות. הוא העמיד את השופט מעל לחוק, או נכון יותר מחוץ לחוק. אך בית המשפט הפועל כך אינו עושה משפט הוא מכתיב את רצון השופט. הדגשתי כי זהו מצב בלתי תקין ויש לתקנו. אולם לא מתקנים עוול בעוול. צריך לתקן את מה שעיוות השופט ברק (בתמיכת הליכוד) אולם אסור לשפוך את התינוק עם המים. "לא זו הדרך" הכתיר בזמנו אחד העם את מאמרו ההיסטורי.
בספרי "הכוח ממכר" הבהרתי כי קל לתקן את המעוות, אך הזהרתי גם כי אסור לעשות זאת כאשר המטרה תאוות השלטון - מקדשת את האמצעים. יש מה לתקן במערכת המשפט, אך יש גם מה לתקן במערכות השלטון האחרות, לרבות מערכות האכיפה אשר הביאונו למצב בו איש הישר בעיניו יעשה, וכח הזרוע (והנשק) מטביע את רישומו על כל רבדי החברה ואזורי הארץ.
השיטה המקיאווליסטית המקדשת את האמצעים (הפרד ומשול, סכסך בין קבוצות שונות בעם, קפד ראשם של מתנגדיך ומתחריך) אינה דמוקרטיה. זו דיקטטורה מרושעת בהתגלמותה המכוערת ביותר.
אני בעד תיקונים הכרחיים במערכת המשפט, אני נגד ביצועם בכוחניות, בשרירותיות, בשטחיות, ללא דיונים ובירורים מעמיקים. די לראות את הופעותיהם של שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה של הכנסת כדי להבין כי לא אלו האנשים אשר יכולים להוביל את התיקונים הדרושים. המטרות האישיות שלהם מקדשות עבורם את האמצעים. זו היא מהות הפסול בשיטה אשר הממשלה הנוכחית הביאה עלינו.
בדמוקרטיה אסור כי המטרות תקדשנה את האמצעים. בדמוקרטיה, הרשות המחוקקת אינה יכולה לשנות את הבסיס (שלוש רשויות עצמאיות, אשר אף אחת אינה מתנשאת על רעותיה). מתן עדיפות לאחת משמעה דיקטטורה. בדמוקרטיה מקור השלטון הוא העם. נבחריו אמורים לפעול לטובתו. לא לטובת עצמם. בחירתם אינה מקנה להם את הזכות לשנות את כללי המשחק. אצלנו הם עושים זאת ללא בושה, ומעל המקפצה.
כך, למשל, כאשר תוצאות הבחירות בלשכת עורכי הדין מנעו מהם להשתלט על הועדה למינוי שופטים - הם מקדמים חוק לביטול לשכת עורכי הדין, כדי למנוע מנציגיה (שניים) את הכהונה בועדה למינוי שופטים. מי שמתגאה בתוצאות הבחירות מתגלה כמי שאינו מייחס להן כל ערך כאשר הן אינן לטובתו.
ראינו זאת בתקופת כהונתה של הממשלה הקודמת, כאשר כל חברי האופוזיציה דאז (הקואליציה כיום) הצביעו נגד חוקים חשובים אשר הם עצמם יזמו כאשר היו בשלטון. טובת המדינה אינה נחשבת בעיניהם. השילטון ומנעמי עטיניו הם משאת תאוותם.
גילוי נאות: בבחירות ללשכה לא השתתפתי שכן שני המועמדים לא נראו בעיניי. האחד (נוה) לאור התנהגותו הכוחנית הפסולה. השני לאור עמדותיו (לתמוך במערכת המשפטית במקום להיאבק על תיקונה כדי שתמלא את ייעודה). בבחירות הכלליות כן השתתפתי. הצבעתי בעד מפלגת ימין אשר אינה חברת בקואליציה הנוכחית, אך היתה חברה בקואליציה הקודמת.
דמוקרטיה מנסה לאחד את העם-לא לפלגו. היהדות לא נותנת לנו לשכוח (והמיוחד בימים אלו) כי ריב אחים ושנאת חינם גזרו עלינו אלפיים שנות גלות בל נעשה זאת לעצמנו שוב. אמרנו כי "שנית מצדה לא תיפול." בל נפילה במו ידינו.
מדינה אשר ידעה לפטור מעונש נשיא מוערך ובעל עבר מצטיין עם תרומה ענקית לביצור כוחו של עמנו (עזר ויצמן ז"ל אשר העדיף לפרוש מכהונתו), או אנשים אשר טעו לחשוב כי הם פועלים בשירותה (פרשת אוטובוס 300) ופרשו - מדינה כזו יכולה לאחד את השורות תחת הדגל הכחול לבן שלה ולאמר, לפני הנפילה החופשית לתהום שאין להקל בה ראש: עד כאן.
לגבי התיקונים הדרושים במערכת המשפט תנו לאנשי מקצוע (מכל גווני החשיבה המשפטית) לגבש בהסכמה את הצעתם. זו אינה משימה לפוליטיקאים אשר נגועים בניגוד אינטרסים. בטוחני כי אנשי מקצוע יוכלו להגיע להבנות בתחומים בהם ההיגיון, השכל הישר והמקצועיות המשפטית אמורים להכריע, ולא תאוות שלטון ויצרים אישיים.