אבד הקשר עם חללית האם: המחדל המודיעיני של נתניהו

זו ההפתעה השנייה של בנימין נתניהו, בתוך חצי שנה. הוא שוב נתפס לא מוכן. כפי שלא העריך את עוצמת ההתנגדות להפיכה המשטרית בגלגול (הבליץ של יריב לוין) הראשון, כך לא העריך את עוצמת ההתנגדות להפיכה המשטרית בגלגול (שיטת הסלמי) השני. מדובר במחדל מודיעיני המצביע על ניתוק. לבנימין נתניהו אבד הקשר עם חללית האם. אין לו מושג מה קורה סביבו, מה קורה במדינה. הוא מוקף אומרי הן מושפלי ראש מצד אחד, או מטורללים ופירומנים מצד שני. סביבת הייעוץ שלו שוממת. הוא ניזון מקונספירציות ושמועות. אנשים שמחוברים לסביבתו אומרים שהוא איבד את שיקול הדעת ואת השליטה.

בהתחלה הוא היה רגוע לגמרי: "עזוב אותך", אמר נתניהו לנשיא הרצוג בינואר, אחרי שיריב לוין התניע את צי הדחפורים שלו, "אל תשים לב לרעשי הרקע. הם עושים קצת רעש, זה יעבור להם. זה יהיה כמו פלסטר. צריך לעשות את זה בבת אחת. נעביר את החקיקה, תהיה קצת מחאה והחיים ישובו למסלולם".

הפלסטר התפוצץ לו בפרצוף. ההדחה המטורללת של גלנט הפכה את האירוע לפיאסקו. נתניהו קיבל הזדמנות להתחיל מחדש, להפיק לקחים. הצדדים התכנסו בבית הנשיא, אבל נתניהו לא הפיק לקחים. הלקחים הפיקו אותו. כבר בתחנה הראשונה הוא הפר את הסיכומים ולא בחר נציג קואליציה לוועדה למינוי שופטים. הכל התפרק. עכשיו הוא עושה שוב את אותה השגיאה שעשה בהתחלה. "נעביר את עילת הסבירות בקלות", אמר נתניהו למי שאמר לאחרונה, "אף אחד לא יעשה סיפור גדול מעילת הסבירות. נעביר אותה, ננוח, ונמשיך הלאה".

כפי שאומרים הפולנים, אנחנו כבר ננוח בקבר. הפלסטר של נתניהו הפך לדימום רב מערכתי שמאיים להפוך לקריסת מערכות. על כל היופי הזה חתום בנימין נתניהו. אפילו הוא, גדול המניפולטורים, אמן הספינים והאיש ששקרנותו אומנותו, לא יוכל להטיל את האחריות על מישהו אחר. בעוד עשור או רבע מאה איש לא יזכור את רוטמן, לוין או אמסלם. בעוד עשור או רבע מאה, איש לא ישכח את מלאך החבלה בנימין נתניהו. את הקלון הזה אי אפשר יהיה למחוק.

"צומוד" הוא מושג מהתרבות הערבית. על פי הויקיפדיה משמעותו היא "החזקת מעמד" או "עמידה איתנה" או "היצמדות לאדמה" או הכל ביחד. הוא זרח בשמי המזרח התיכון אחרי מלחמת ששת הימים, מילה נרדפת לעקשנות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט בכל הקשור למאבק על אדמת ארץ ישראל. נכון לעכשיו, העקשנות הזו לא השתלמה למתעקשים, וטוב שכך.

עד היום נקשר הצומוד לשלוש קבוצות מיעוט בישראל. על הערבים כבר דיברנו. צריך להוסיף להם את החרדים והמתנחלים. החרדים מדגימים כאן כבר עשרות שנים צומוד מפואר. הם לא נצמדים לאדמה, הם נצמדים לתורה. כלומר, לפירוש שלהם את התורה (בתכל'ס, זה בכלל גמרא). הם נצמדים לאורח החיים שלהם, שמטבעו אין בו סובלנות כלשהי לאורח החיים של הזולת. למרות הכל, אי אפשר לא לכבד את מסירות הנפש שלהם. הם מוכנים להקריב למען התורה את הכול. אולי גם את חייהם.

המתנחלים כנ"ל. הציונות הדתית שהחלה את דרכה כגשר של מתינות וחיבור בין החרדים לחילונים, נחטפה והקצינה עם השנים. הזרם הקיצוני עבר מהשוליים למרכז, התפשט לכל עבר והיום הוא נותן את הטון. גם כאן, אפשר לזהות את הצומוד. אלפי, ואולי עשרות אלפי בני אדם שמוכנים להיהרג על כל רגב אדמה של כל גבעה נידחת בין הירדן לים. ככל שתהיה הגבעה מוקפת ביותר ערבים, כך צריך להתעקש עליה יותר. אפשר להתווכח איתם, להתנגד לדעותיהם, לחשוב שהקיצוניות הזו תוריד ביגון שאולה את כולנו, אבל אי אפשר להתעלם מהצומוד המוחלט, האידיאולוגי, הסופני, של המתנחלים הקיצונים לאדמה.

ורק לנו לא נשאר צומוד. מי אנחנו? אנחנו הרוב הדומם והמשתומם. הישראלים ה"רגילים". אלה שלא חולמים בלילה על גבעה בין איתמר לתפוח, שלא שואפים כל הזמן להתפשט על חשבון זולתם, שלא מהופנטים בידי אידיאולוגיה או נביא שקר כלשהו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם בשלום, לגדל את ילדיהם בשלווה, לחיות במדינה היהודית-דמוקרטית היחידה בתבל ולדאוג שתשגשג ותהיה אור לגויים ומגדלור לשכנותיה. הישראלים האלה שואפים לשלום עם הערבים, אבל לא מאמינים להם. הם עושים קידוש, ונוסעים לים בשבת. הם מביטים בפליאה במתנחלים הקיצוניים מכאן ובשלום עכשיו ושוברים שתיקה משם. הם לא שם. הם במקום אחר לגמרי, מפוכח, מציאותי. הם העוצמה שהפכה את ישראל לאימפריה כלכלית, צבאית, מדעית, טכנולוגית, תרבותית, חקלאית, אקדמית ומה לא. הדבר היחיד שלא היה לישראלים האלה עד היום, זה צומוד.

ובכן, מתברר שדווקא היה. צומוד לתפארת. גילינו אותו בהפתעה. בין האספרסו ללאטה (על בסיס שיבולת שועל), בין החופשות בתאילנד לסופי השבוע באירופה, בין חוגי ההעשרה לילדים לקשיי הפרנסה. גילינו אותו תוך כדי התרחקות החלום על דירה מרווחת יותר בשכונה שקטה יותר, קידום בעבודה או נצחון בדרבי (אחרי ביאת המשיח). גילינו אותו ככה פתאום, בתוך הוויית היומיום המשעממת ואורח החיים המנומנם של מה שמכונה "המעמד הבינוני". בעצם, גילינו את עצמנו. את עוצמתנו ואת האמונה שלנו. קוראים לה דמוקרטיה. ככל שינסו לפגוע לנו בדמוקרטיה, כן נעלה וכן נפרוץ, כן נפרח וכן נפגין. אנחנו נתבצר בדמוקרטיה הזו עד טיפת דמנו (המטאפורית) האחרונה. פתאום הבנו שיש בנו את תעצומות הנפש של החרדים, המתנחלים והערבים, רק בחזקת מאה. לנו אין אדמו"ר שמורה לצאת להפגין או פסק הלכה של רב שקורא לנו לחולל מהומה כלשהי. לנו יש רק את עצמנו, את ערכינו, את מצפוננו, את האהבה העצומה שלנו למקום הזה, את ההבנה שאין לנו שום כוונה לוותר על החלום הציוני. אנחנו נילחם בכבישים, בצמתים, במחלפים, על הגשרים, בדרכים, על ההרים ובעמקים, אנחנו נילחם ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, אנחנו לא ניכנע לעולם. היתרון שלנו מובהק: אין לנו אופציה להפסיד. בדיוק כמו שגולדה מאיר אמרה בזמנו לג'ו ביידן. הנשק הסודי שלנו הוא שאין לנו לאן ללכת.

יש לנו יתרון נוסף: אנחנו לא אלימים. יש לנו קווים אדומים, איזונים ובלמים. לא נרים יד על אף אחד. קיצונים מתוכנו לא ירצחו אנשים חפים מפשע כדי להביא את הגאולה (כפי שנרצחו שמונה ערבים על ידי שני רוצחים יהודים שטופי שנאה, כדי לעצור את ההתנתקות). אנחנו חייבים לשמור על טוהר הדרך, להתרחק מפרובוקציות, להתמקד במטרה החשובה באמת: הצלת הדמוקרטיה ובלימת הקמתה של מדינת יהודה המשיחית, קיצונית ולאומנית.

מצחיק להביט עכשיו בקואליציה המופרעת שמנסה לחסל את החלום הציוני. הם מסתכלים עלינו ולא מצליחים להבין מה קורה כאן. איך ה"צפונבונים העדינים" הפכו ללוחמים עזי נפש. מאיפה צצו מאות האלפים האלה? מה מניע אלפים לצעוד לירושלים ב-40 מעלות חום? מהיכן הגיחו המוני הצעירים המופלאים, שלא מוותרים על אף צומת, מתחם או משלט, בקרב על המולדת? מה מניע את המחאה המדהימה בתולדות המדינה, מחאה שמרכזת התעניינות והשתאות בינלאומית הולכת וגוברת. מחאה שנשבעה לא ליפול בשגיאות שעשו הפולנים וההונגרים, לא למצמץ, לא לוותר, להציב קיר ברזל עוצמתי, חסין, בלתי עביר ובלתי שביר, מול צי הדחפורים של הקנאות המשיחית שהתרכז מולנו. לא, הם לא יעברו.

עילת הסבירות היא הנפץ שאמור להדליק את הפתיל שיצית את זירת המטענים כולה. אין טעם להסביר, שוב, ביטול העילה הזו מהווה שלב משמעותי ראשון בדרך לדיקטטורה. התמונה גדולה יותר, מסוכנת יותר, מפחידה יותר. התמונה היא המכלול כולו, בליץ החקיקה המתמשכת שמטרתה להביא למנוחות את ישראל הדמוקרטית והליברלית, להקריס את הערכים המכוננים של האבות המייסדים, להקים כאן מדינה דתית, קיצונית, שמרנית, אלימה ומסוגרת.

הכתובות כולן נכתבות בשידור חי על הקיר. ההתקפות המופרעות שנמשכות על נוצרים. התיאבון והבולמוס של החקיקה הדתית/חרדית. חיזוק בתי הדין הרבניים, העברה של עשרות מיליארדים לחרדים ולחרד"לים, קבורת חמור ללימודי הליבה, קבורה צבאית לגיוס, התנפלות גסה ואלימה על כל שומרי הסף, ללא יוצא מן הכלל, פסטיבל מינויים של מקורבים ומשפחה נטולי כישורים, והרשימה חלקית, חלקית מאוד. הממשלה הזו חסרת מעצורים, מפרקת את כל המסגרות שהוקמו כאן ומחלקת את המשאבים מחדש. המגזר המשרת, העובד, המייצר, היוזם, נבזז באלימות ומושלך לכלבים. מהר שלל חש בז.

כדי לאפשר את כל זה, צריך לפרק את החסם היחיד שיכול לעמוד בפרץ: בית המשפט העליון. וכאן, הגענו לסבירות. כלומר לחוסר הסבירות הקיצונית. וכאן, הגענו לעצמנו. אם לא נעצור את זה, אף אחד לא יעצור את זה.

קשה לעקוב אחר גודש האירועים. אתמול דיברו שניים: ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן העניק ראיון לאילנה דיין בגל"ץ והיועמ"ש והפצ"ר לשעבר, האלוף (במילואים) ד"ר אביחי מנדלבליט דיבר בכאן רשת ב'. שני אנשים שמינה נתניהו. שניהם הבהירו, בחדות מבהילה, את עוצמת הקטסטרופה. מנדלבליט הבהיר איזה אסון ימיט עלינו ביטול עילת הסבירות. איך יהיה קשה להגן על קציני ולוחמי צה"ל בפני טריבונלים משפטיים בינלאומיים. ארגמן התמקד בנושא הבטחוני והיה, כהרגלו, נוקב וחד. הוא הצדיק את הפסקת ההתנדבות של המילואימניקים, קרא לרמטכ"ל ולראש שב"כ לגשת לנתניהו ולבקש ממנו לעצור, בטרם פורענות. אמירותיו של ארגמן, אחד מהטובים בראשי השב"כ שהיו כאן, עוררו עליו כמעט מיד את מכונת הרעל. הייתי בטוח שהם יגלו שאביו של ארגמן, עמירם ארגמן (93) הוא חבר קיבוץ חמדיה, ואז ייפתחו שערי הגהינום. מצד שני, האב התנדב להגנה בגיל 17, נפצע קשה בקרב עקוב מדם מול חיילים סורים באיזור משמר הירדן בגיל 18, קיבל את עיטור המופת והוא גם נכה צה"ל (שקיבל לפני כמה שנים עיטור נוסף). אז כל זה מאזן, איכשהו, את העובדה שמדובר, רחמנא לצלן, בקיבוצניק.

זה לא נגמר בארגמן. אחר הצהריים הצטרף עליו קודמו בתפקיד, ראש שב"כ לשעבר יורם כהן, שעלה לשידור אף הוא (בגל"ץ) ופחות או יותר הסכים לכל מה שאמר ארגמן. גם את יורם כהן מינה נתניהו אבל עליו אי אפשר להעליל עלילות דם. כהן הוא איש ימין, חובש כיפה, ציונות דתית על מלא, בן לעולים מאפגניסטן. הוא אמר מה שאמר ארגמן, בצורה פחות נוקבת. לפני כמה שבועות, בפגוש את העיתונות, הוא הציע לנתניהו להקפיא את החקיקה לשנה או שנתיים. כנראה שגם הוא חבר למחנה השמאל.

חבורת הפראים שחטפה את המדינה הזו לא מתרשמת מכלום. הם, בשלהם. השבוע נאלץ נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לזמן לבית הלבן את הפרשן המקורב תומאס פרידמן, כדי לתקן את הספין שעשה לו על נתניהו אחרי השיחה הטלפונית ביניהם. זה אירוע שלא אירע עדיין בעשרות שנות היחסים עם אמריקה. פרידמן זומן מיד לאחר המפגש בין ביידן לנשיא הרצוג. אחרי שפירסם את דברי הנשיא, קיבל פרידמן גיבוי גם מדובר הבית הלבן שהדגיש, בקולו, כי מה שפרידמן כתב זה מה שהנשיא אמר לנתניהו. בניגוד מוחלט ממה שהפיצה לשכת ראש הממשלה והיועץ לבטחון לאומי צחי הנגבי. בגדול, חוץ מלהגיד לנתניהו שאם ימשיך בחקיקה ישראל תאבד את אמריקה, ביידן עושה הכל. אבל גם זה לא מרשים את נתניהו. מקורביו הבורים מסתערים, בתגובה, על "הנשיא הסנילי". אף אחד במכונת הרעל לא טורח לעדכן אותם שהסנילי הזה יכול, בהחלטה קטנה אחת, לזרוק אותנו מתחת לגלגלי האוטובוס הדורסני ביותר בעולם. אף אחד לא טורח להגיד למשוגעים האלה לרדת מהגג. ישראל התחרפנה.

צריך להגיד את האמת בקול רם וברור, בלי להתבייש: קואליציה שעומדת להעביר את חוק יסוד לימוד תורה, לא יכולה להזדעזע ממילואימניקים שמפסיקים להתנדב. אביו ואחיו של בנימין נתניהו קראו לחיילי צה"ל לסרב פקודה. בצלאל סמוטריץ' קרא לא להתגייס לצה"ל (ובכך "להציל אותו מעצמו"). בכירים רבים בימין עשו את זה לפני ההתנתקות ואירועים נוספים. עכשיו הם מזדעזעים. אז צריך להבהיר להם, שוב: אם אתם נוגעים בדמוקרטיה, תשכחו מאיתנו. לא רק מילואימניקים. זה יגיע גם לקבע, זה יגיע גם לסדיר, זה יגיע גם למוטיבציה להתגייס. זה יגיע לכל מקום. הדמוקרטיה היא נשמת אפנו. ולא, אין סתירה בינה לבין היהדות. למה? כי היהדות היא עובדה שאינה ניתנת לשינוי. אנחנו יהודים. כאלה נולדנו וכך נמות. אנחנו יכולים להיות יהודים בכל מקום בעולם. לחיות במדינה יהודית דמוקרטית, אנחנו יכולים רק כאן. אם אתם מפרים את החוזה הפרה מהותית, תמצאו לכם פראיירים אחרים. נקודה.

בתוך ים הנבחרים שמסביב, בולט שם אחד כמגדלור של שנאה. השר דודי אמסלם. הקואליציה עמוסה בשרים וח"כים מופרכים, צווחנים, שקרנים, מסיתים, גסים ומתריסים. התחרות קשה והצפיפות מרובה. הם מתחרים זה בזה בהתזת ארס, גסות רוח, נבערות ושנאה לכל עבר, כמנסים לרצות יישות עליונה כלשהי, המפעילה את מכונת הרעל. ועדיין, אמסלם מאכיל אותם אבק. הוא מנצח במירוץ השנאה הזה בקלות ובזלזול האופייניים לו. הוא לא רואה בעיניים.

לפעמים נדמה לי שהאיש שונא את כולם. הוא שונא את המשטרה, את הפרקליטות, את היועמ"שית, את הצבא, את שב"כ, את השמאלנים, את הערבים, את האשכנזים, את העיתונאים, את הצפונבונים, את כל מי שלא בא לו טוב בעין. אמסלם הוא לא איש קטן ועדיין, אני שואל את עצמי איפה יש לו מקום לכל השנאה הזו. איך נוצר גוש כזה של תיעוב מבעבע, מעורבב בשפת גוף מאפיוזית, אוצר מילים בריוני וגסות רוח אינסופית. יכול להיות שכל זה תולדה של רגשי נחיתות. לא נראה לי. יכול להיות שהוא לא מבין שבנאום המחליא שלו השבוע בכנסת, הוא התיר את דמה של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה? הוא מבין. למרות שהוא מבין, הוא סירב לחזור בו. כן, היועצת המשפטית לממשלה היא האדם המסוכן ביותר במדינת ישראל. כל מי שהמדינה חשובה לו, מוזמן להסיק מסקנות.

למה הוא שונא את המשטרה והפרקליטות? טוב, זה קל. הוא נעצר בזמנו בפרשת "החבורה הירושלמית", הובא באזיקים לבית המשפט, היתה המלצה להעמידו לדין. אבל למה הוא שונא כל כך את האשכנזים? אלה עם הרולקסים. מה הם עשו לו?

הגורל הציב את אמסלם ואותי באותו גדוד מילואים של השריון. לא להרבה זמן. אני עשיתי מילואים בגדוד הזה עשר שנים, עד ששוגרתי בשנת 1991 לשליחות בניו-יורק. מה שזכרתי זה שהוא היה רס"פ בפלוגה מקבילה ושתמיד היתה סביבו מהומה. אבל ככה זה עם רס"פים. מתישהו הוא נעלם. לפני כמה שנים שמעתי את הסיפור מכמה קצינים בגדוד איתם אני שומר על קשר. אמסלם נעלם, סיפרו לי, כי הדיחו אותו מהגדוד.

בינתיים אמסלם פרץ בסערה לחיינו. התלבטתי אם לפרסם את הסיפור. החלטתי לא לפרסם. אולי טעיתי. בינתיים אירעה התקרית בה התפוצץ בשבוע שעבר מגיש הטלוויזיה דני קושמרו על אמסלם, אחרי שכינה את הטייס (במילואים) אודי אורי, שנפגע קשה בעינו ממכת"זית, בשם "אחד צפונבון שקיבל שריטה בעין".

את ההתלבטות שלי סיים אחד הקצינים בגדוד המילואים שלנו, שכתב בפורום פנימי כלשהו, את הסיפור כולו. אני מביא אותו כאן בהשמטות הכרחיות: "דודי היה מפקד טנק בגדוד המילואים שלנו. בשנות ה-90, כמפקד ותיק, היה ממנהיגי המפקדים, שסידרו לעצמם בצורה קיצונית, יציאות משופרות הביתה במהלך תעסוקות מבצעיות, על חשבון המפקדים הצעירים יותר בפלוגה.

הארוע שסיים את דרכו כמפקד בגדוד מבצעי היה ביולי 1995. במוצאי השבת האחרונה של תעסוקה בגזרת ג'נין, יצא הסמ"פ יחד עם עוד שלושה חיילים, בהם אמסלם, לסיור. הג'יפ נכנס לכפר פלסטיני ונזרקו עליו אבנים. במקום להיחלץ לאחור ולשקול הזעקת כוחות נוספים הם המשיכו לעומק הכפר, חצו אותו ונכנסו לשטחים החקלאיים בחושך. בשלב מסויים, הג'יפ נתקע. היות ולא היה קשר בשל המיקום הגאוגרפי הנמוך, לקח הסמ"פ חייל אחד איתו ועלה לחפש מיקום גבוה על מנת ליצור קשר ולהזעיק כוחות חילוץ.

הארוע ארך כמה שעות בהן התקשו כוחות החטיבה לאתר את הסמ"פ ואת הג'יפ. לבסוף אותר הסמ"פ, ובאמצעותו גם שני הלוחמים, בהם אמסלם, שנשארו לבד בג'יפ. למחרת, יום ראשון, קיבל הגדוד הודעה על תחקיר שייערך בראשות הסמח"ט ביום שני. ברגע זה ארזו אמסלם והסמ"פ את חפציהם, "נמלטו" לביתם ולא חזרו לגדוד עד סיום התעסוקה.

בתחקיר התברר כי אמסלם הוא זה שנהג בג'יפ, על אף שלא היה ברשותו היתר מתאים לנהיגה. היתר שכזה מקבל כל חייל, מפקד או קצין, בתחילת התעסוקה, לאחר ביצוע רענון נהיגה קצר עם נציג מוסמך. היות ואמסלם לא ביצע את הרענון, הוא שכנע את הסמ"פ ושני החיילים האחרים לשקר בתחקיר ולהעיד כי אחד החיילים, הזוטרים יותר, הוא זה שנהג בג'יפ.

השקר שסיפר בעצמו (עוד בטרם ברח מהתחקיר הרשמי) ויכולת ההשפעה שלו על הקצין ועל שני החיילים האחרים, כדי שישקרו עבורו, היוו מעשה חמור מאוד בגדוד מבצעי לוחם. בשל כך ובשל הידיעות על התנהגותו כלפי מפקדים צעירים (שהוזכרה לעיל) הוא הודח משירות בגדוד לאחר התעסוקה".

את הסיפור הזה שמעתי מעוד שלושה קצינים בכירים בגדוד, המג"ד אחד מהם. אני לא הייתי שם. הנה תמצית תגובתו של אמסלם: "האירוע המדובר אמנם קרה, אבל כל שאר הסיפורים רחוקים מהאמת. נקלענו לתוך חתונה המונית בג'נין שזיהו ג'יפ צבאי בודד בלילה של מפקד הפלוגה. בנושא הרענון מדובר בבדיחה עלובה שבטח ובטח אין לה שום קשר לניסיון לקשר אותי למקרה שבו חיילים היו צריכים לשקר בעבורי. נהגתי בג'יפ כפי שנהגתי בכל התעסוקות המבצעיות ומעולם לא העירו לנו על כך. כתוצאה מהאירוע הבטחוני שבו הותקפנו במטר אבנים וסלעים קיבלנו החלטה לצאת מהכפר ולחזור לבסיס מדרך אחרת כי הבנו שההמון הזועם מחכה לנו, ואכן יצאנו דרך המטעים בכביש כפרי עד שהגענו למקום בו הג'יפ נתקע בגלל הסלעים שבדרך. אכן ניסינו ליצור קשר באמצעות הרשת האלחוטית אבל המיקום לא איפשר זאת ולכן המ"פ קיבל החלטה מושכלת שהוא יוצא לכביש הראשי כדי להזעיק עזרה ואני והלוחם הנוסף נשארנו לאבטח את הג'יפ והציוד. המ"פ לא הצליח להגיע לכביש הראשי, ולפנות בוקר חולצנו על ידי צוות חילוץ של הגדוד. לא הודחתי מהגדוד, לא היה תחקיר, לא ברחנו הביתה ועל מה בדיוק אנחנו צריכים להישפט, על כך שיצאנו בנס מאירוע ביטחוני? המשכתי לעשות מילואים בצורה סדירה ובתפקידים מגוונים של הצוות המבצעי של מח"ט החטיבה".

כאמור, לא הייתי שם. לסיפור על מעללי אמסלם יש הצלבה מגורמים שונים בגדוד. מה שנותר לבדוק זה, האם מדובר באשכנזים, כדי שנוכל לסגור גם את הפינה הזו. לא, לא באמת. הטירוף הזה חייב להיפסק. דבר אחד אפשר להגיד בוודאות: הקריירה של אמסלם בעיריית ירושלים ובליכוד הגיעה לאזיקים באולם המעצרים (בסופו של דבר התיק נסגר מחוסר ראיות). הקריירה הצבאית שלו הסתיימה במהומה דומה. בשני המקרים יכול להיות שזה היה חוקי, אבל זה היה מסריח. מאז ועד היום, הצחנה רק גוברת.

בשבוע שעבר הקדיש לי בעל הטור קלמן ליבסקינד כמה מילים בטורו. קטונתי. לא הייתי בארץ, לא קראתי את הטור (מודה, הפסקתי לקרוא את ליבסקינד די מזמן), קיבלתי על זה תגובה אחת בלבד. החלטתי לא להתפלמס כאן עם ליבסקינד באופן ישיר. זכותו לחשוב ולכתוב מה שהוא רוצה. לנהל איתו משא ומתן ולהתפלמס איתו פומבית, סיימתי. החוזה בין הצד שלו לצד שלי הופר. שיהיה בהצלחה לכולנו.

ובכל זאת, מכיוון שהוא ניסה ללמד אותי על עיתונות והביע פליאה על ההזדהות הטוטאלית שלי עם המחאה, הוא אפילו התעטף בתמהון עילאי ושאל אותי "מה עם העיתונות", בהקשר הזה, אני נאלץ להבהיר: אני משתתף במחאה הזו בכל הכוח שיש בי. אני רואה בה את מלחמת השחרור השנייה של עם ישראל במולדתו. הצהרתי על זה בגלוי פעמים רבות. לא רק שאני לא מתבייש בזה, או מסתיר את זה, להיפך: אני גאה בכל נימי נפשי ורוחי בעובדה שבימים הנוראים האלה, כשחבורה של פראים מנסה להשמיד את כל מה שנלחמנו עליו דורות שלמים, אני לא מנסה להתעטף באובייקטיביות מזוייפת. זה להיות שם, או להיות כאן. אין דרך אחרת.

אז אחרי שהתייחסנו לחשיפה הנועזת של ליבסקינד ("בן כספית הוא חלק מהמחאה"), והבענו תקווה שהפוליצר בדרך, בואו נתייחס למהות: העיתונות האובייקטיבית מתה מזמן. אני מקווה שהשמועה הזו תגיע לליבסקינד מתישהו. בעידן הרשת, לכל אחד יש דעה. גם לעיתונאים. מה שמבדיל עיתונאי מקצועי משופר או תועמלן היא העבודה במסגרת הכללים והפתיחות לכל הכיוונים.

במילים אחרות: העיתונאי המקצועי יבדוק את העובדות בטרם פרסום. יחתור לאמת, להצליב ולהעמיק ככל יכולתו. אם יטעה, יתקן. אם יקבל סיפור שלא מתאים לתפיסת העולם שלו, יפרסם. מעבר לכל זה, הוא זכאי להביע את דעתו, לתפוס צד בוויכוח, להילחם על תפיסת עולמו.

ועוד משהו: ב-37 השנים שאני עוסק במקצוע הנורא והנפלא הזה, הקפדתי להציג את עצמי קודם כל כישראלי, רק אחר כך כעיתונאי (היהדות לא זקוקה להצגה. היא ספוגה בנשמתי, במורשת שלי ובעולם שלי). סדר ההצגה המתואר כאן הכרחי. חלק מחברי העתונאים התבצרו יותר מדי מאחורי אובייקטיביות מלאכותית גם בסוגיות לאומיות. אני העדפתי שלא. אני לא קראתי ללוחמים שלנו "כוחות צה"ל", אלא "כוחותינו". אני הייתי בעדנו. גם כשטעינו ושגינו. זה לא אומר שלא חושפים את הטעויות ומוקיעים את השגיאות. זה אומר שבסוף היום, כשחוזרים הביתה, שייכים לאחד הצדדים הניצים.

זו בדיוק הסיבה שכשהדמוקרטיה הישראלית נאבקת על חייה מול כוחות חשוכים, אפלים, משיחיים ומסוכנים שקמים עליה לכלותה, המקצוע העיתונאי ניגף מפניה של הישראליות. המדינה הזו יקרה לי מדי. חברי ובני משפחתי נהרגו על תקומתה. אין לי מקום אחר. למרבה הצער, אני כבר לא בטוח כבעבר שגם ילדי ונכדי יחיו כאן. אם הרוטמנים, הקרעים והפינדרוסים ינצחו, לא תהיה לילדי ונכדי ברירה אלא למצוא את עצמם במקום אחר. כדי שזה לא יקרה, אנחנו מחוייבים לעשות היום מה שעשו אבותינו במלחמת הקוממיות: לא לוותר על החלום.

למען הסר ספק: כל זה נכתב בשפה מלחמתית, אך מכוון למאבק אזרחי דמוקרטי בלתי אלים. בהקשר הזה, מה שהטייסים, הסייבריסטים, המילואימניקים, האחים לנשק, המטכ"ליסטים, השב"כניקים וכל שאר החברים המופלאים המרכיבים את הפאזל החיוני של מדינת ישראל, הוא לא סרבנות. הוא מלחמה על הבית.