קצין הצנחנים גדי שמני ראה בבסיס הקליטה והמיון חייל גבוה, 1.90 מטר, מבוגר משאר הנערים שסביבו ומדבר רק אנגלית. החייל שב וביקש, התעקש והתווכח שיגייסו אותו לחטיבת הצנחנים. שמני הנחה את אנשי הסגל: "אם הוא כל כך רוצה, שילך לגיבוש".
החייל, בילי אוסטרו, עבר את הגיבוש, הגיע לפלוגה של שמני והפך להיות המא"גיסט שצמוד אליו. כך היה גם ביום רביעי, 15 בספטמבר 1982, כשהם צעדו זה לצד זה, יחד עם חברם, ניצן ברק. טיל RPG שנורה עליהם הרג את ברק ופצע קשה מאד את בילי. "אותו קרב בלבנון שינה את חייו, גם לטובה", אמרה תמירה, אשתו של בילי. לפני שבוע הלך בילי אוסטרו לעולמו והוא בן 63.
הוא נולד בפיטסבורג, ארצות הברית, לנערה בת 17. עוד לפני שהאם ראתה את התינוק, הוא נלקח ונמסר לאימוץ. בקשתה היתה שימסר למשפחה יהודית חמה, והוא אומץ על ידי בני הזוג סטנלי וג'ני אוסטרו. הוא גדל בבית אוהב עם אחותו, דבי. היה תלמיד מחונן שהוקפץ שתי כיתות ובגיל 16 סיים את לימודיו בבית הספר התיכון - ועבר ללמוד במכללה.
הוא הגיע לביקור בישראל עם קבוצת נוער יהודית ובביקור ביד ושם ראה קבוצת צנחנים חסונים עם כומתות אדומות ונעליים בוהקות, והחליט שהוא יהיה צנחן. הוא הושפע מאביו, לוחם מעוטר במלחמת העולם השניה בקרבות בצרפת ובגרמניה במדי צבא ארצות הברית - והוא רצה להיות כמוהו.
פרק מתוך הסדרה חוות החופש, בימוי טליה פינקל. באדיבות כאן דיגיטל
זמן קצר לאחר מכן, פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא תכנן להגיע לישראל ולהתנדב במשימות שונות, וכבר היה בדרך לטיסה. הוא לא סיפר על כך להוריו וכשהדבר נודע במקרה לאביו הוא מיהר לשדה התעופה והחזיר אותו הביתה. אחרי אותו ניסיון בריחה, נמנע ממנו לצאת מגבולות ארצות הברית במשך ארבע שנים.
הוא סיים את לימודיו, עבד באתר סקי ואז החליט להגשים את רצונו. להוריו היו חברים ששירתו בצה"ל במלחמת העצמאות והם ציידו אותו בפתק ועליו שמות אנשים שיעזרו לו בישראל, עם מספרי הטלפון שלהם. "כשהכרנו, בילי הראה לי את הרשימה, היו שם טלפונים אישיים של איסר הראל ואלופים כמו גנדי ורפול", סיפרה תמירה. הוא אומץ על ידי תת-אלוף יעקב טרנר, אז ראש להק אויר וכעבור זמן קצר מפכ"ל המשטרה, ואחר כך ראש עיריית באר שבע.
בלי שידע עברית התגייס לצה"ל, בימים שהמושג "חייל בודד" עוד לא היה מוכר. הוא הגיע לפלוגה של שמני בגדוד 202 ולמרות שהעברית שלו היתה דלה והיה מבוגר בשש שנים מחבריו לפלוגה, הוא שבה את לבם והפך דמות אהובה, גם על מפקד הפלוגה, שמני, ומפקד המחלקה, ברק. הוא נהג לכרוך סביב ראשו בנדנה עם דגל ארצות הברית והחברים קראו לו "קאובוי" ו"בילי הנער". "בילי ואני נקשרנו מהיום הראשון", כתב שמני השבוע והוסיף - "הוא היה שונה ולכן תמיד היה צמוד אליי. 'מא"גיסט מ"פ' קראתי לו".
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982, הוקפצה הפלוגה, למרות שהלוחמים טרם סיימו את ההכשרה שלהם. אחר כך שבו לישראל. ב-14 בספטמבר נהרג נשיא לבנון, באשיר ג'ומייל בהתנקשות שיזמו הסורים, משום שראו בו עושה דברה של ישראל.
נוכח המצב המתוח הוקפצו הצנחנים הצעירים לביירות. יום אחר כך, כשהלכו בסמטה במערב העיר נפתחה עליהם אש תופת. "ביל היה 'מאגיסט מסתער' מהטירונות ועד בכלל לאורך כל חייו", כתבו חבריו מהצנחנים. "ככזה הסתער קדימה בסמטה בביירות כדי לחפות על חבריו ולאפשר להם כמה שניות של פעולה. בחסות החיפוי במעשהו זה נפגע בעצמו".
אחד מחבריו כתב ש"עד שהכרתי את בילי חשבתי שגיבורים אמריקאים יש רק בסרטים. בסמטה בביירות ראיתי גיבור אמריקאי אמיתי".
לפני כמה שנים סיפר לסופרת רויטל שירי-הורוביץ על אותם רגעי תופת ששבו וחזרו אליו כל הזמן: "בחלומות הכל כל כך אמיתי, אני מרגיש הכל מחדש, כל כך מוחשי. אין משמעות שם לזמן שחלף ולכאב הפיסי ולזה הנפשי שהולכים עמי כל כך הרבה שנים. אני פשוט שם, באמצע כל הבלגן הזה שנקרא מלחמת לבנון. אני שוב בחור בן עשרים וארבע, שרק לא מזמן עלה לארץ לבדו מארצות הברית. יש בפי עברית בסיסית, בסיסית מידי, והיא תלווה אותי בסיסית לחלוטין במשך שנים. אבל עכשיו אני שם, בביירות, אוחז במאג שלי ופורץ. איך הגעתי לכאן? מה אני עושה פה בכלל? מחשבות מהירות חוצות את מוחי, ואני משתדל לא לתת להן מקום. אני החייל השלישי בטור שפורץ. גדי, המפקד שלי נותן פקודות, ניצן ודורון לצידי, אני יורה לכל הכיוונים ויורים לעברי. אמור להיות לנו חיפוי מהגגות, אבל במקום זה יורים עלינו מכל עבר. יש צעקות של פצועים ושריקות של כדורים מכל כיוון, אני אפילו לא ממש מבין מאין הם מגיעים. למשך כמה שניות אני שם לב לזה שאני פוחד. אני בנאדם שלא פוחד מכלום. עברתי כל כך הרבה חוויות בחיי הקצרים, אבל פתאום אני פוחד. מסביבי יש בנייני מגורים ובנייני משרדים. אני לא יודע בכלל איך הגעתי לשם ולמה, והכל כל כך מהיר, ופתאום אני באויר, ולשניה אחת נדמה לי שאני טובל בבריכה, צף על הגב, ואני לא מבין איך זה שאני באוויר, ואיפה הבריכה, ועולה בי עוד מחשבה, אולי משאית דרסה אותי והעיפה אותי לאויר? אבל איך הגיעה משאית לרחוב הכל כך צר שבו עברנו? מחשבות עומסות את מוחי במהירות בלתי נשלטת, כמו סרט מלחמה עקוב מדם שבו הגיבור מתעופף באויר ונוחת באיטיות, והזמן מזדחל, אני מרגיש שהזמן עוצר מלכת, ואז אני נופל ומסביבי חלקי גופי שלי, ואני מרוסק והכל מסביב מלא בדם שלי ואני צועק וצועק וצועק ומתעורר שוב מזיע ומותש, ולידי תמירה אישתי, מחבקת ומרגיעה. 'זה חלום, זה רק חלום, אתה בבית, הכל בסדר, הכל בסדר'".
החילוץ משדה הקרב היה מסובך ובסוף הצליחו לפנות אותו במסוק לבית החולים רמב"ם. "התחיל החצי השני של החיים שלי", הגדיר בילי את הפרק החדש בחייו. כף רגלו הימנית נקטעה ובגופו היו נעוצים רסיסי מתכת רבים. הוא סבל כאבים חזקים, עבר ניתוחים והחל תהליך שיקום ממושך. הוא שכב ברמב"ם, חייל בודד ללא אף קרוב משפחה בישראל ועם עברית דלה ביותר, אבל למיטתו החלו להגיע אנשים שאותם לא פגש מעולם. הם ישבו לידו, דיברו איתו, הביאו לו אוכל וממתקים ולא השאירו אותו לבד.
גם אתי ברק, אמו של המ"מ, ניצן ברק, שנהרג לידו בקרב, הגיעה אליו לחזק ולתמוך בו. כשיצא מבית החולים משפחות הזמינו אותו לבתיהן. אם היה לו ברור שאחרי השיקום ישוב לביתו בארצות הברית, הרי שכעת השתנו התוכניות. "הוא נפעם מהישראליות והחליט להישאר בארץ", אמרה תמירה.
בזמן השיקום היה בבית הבראה בחיפה, שם פגשה אותו תמירה כשהגיעה לבקר את בן דודה, שנפצע במלחמה וסייעה לבילי לקבל את הזכויות המגיעות לו כפצוע מלחמה. כעבור זמן מה, ראתה אותו באוניברסיטה ביום חורף סוער מדדה על קביים, נועל נעלי בית משובצות, אוסף פתקים של השכרת דירות. הוא לא הבין מה כתוב בעברית, תמירה עזרה לו, הקשר ביניהם הלך והתחזק והם הפכו לזוג. עם השנים נולדו להם שתי בנות - שלי ודניאלה.
בעידודה של תמירה למד מדעי המחשב בטכניון, ובהמשך החל לעבוד במייקרוסופט. הוא עבד במרכז הפיתוח של החברה בישראל, ליווה פרוייקטים רבים וניהל קבוצות בישראל ובארצות הברית.
כמו חבריו מהצנחנים ששבים ומזכירים את הלב הגדול שלו, גם בתעשיית המחשבים התכונה הזאת בלטה. "בילי לימד אותי שיעור חשוב בניהול, שיעור לחיים; פרויקטים מנהלים עם הראש. אנשים מנהלים עם הלב", כתב ארז אמיר שעבד איתו. "לבילי היה לב ענק ובילי ניהל אנשים עם הלב הענק הזה והפך אותם לחברים שלו, ובהמשך למנהלים טובים יותר, ומה שחשוב בעצם - לאנשים טובים יותר", הוסיף.
את הלב הגדול הקדיש גם לחיות ובעיקר לחתולים פצועים ונטושים. בנוסף, התנדב ב"חוות החופש". בחווה חיות משק שסובלות מקשיים פיזיים, נכויות וצלקות נפשיות. הן מקבלות טיפול רפואי וליווי צמוד שמאפשר להן לשקם את האמון שלהן בבני האדם.
לצד היותה מקלט הצלה ושיקום, חוות החופש מהווה מרכז חינוכי המאפשר חיבור בין בני-אדם לבעלי-חיים. ב"כאן 11" שודרה סידרה על חוות החופש, שביימה טליה פינקל. פרק בסידרה יוחד לבילי ובילי. בילי השני הוא תיש ששתי רגליו האחוריות משותקות והוא מתהלך בעזרת מתקן מיוחד עם גלגלים. בפרק נראה בילי גם עם פר בשם "ניר". הפר קטוע רגל וזוכה לקבל פרוטזה. בילי מסביר למטפלות בחווה על התחושה והקשיים שמלווים בתהליך ההתרגלות לפרוטזה.
לפני 12 שנים החליט כי הוא רוצה למצוא את אימו הביולוגית. בין השניים נוצר קשר. אחרי 50 שנה הוא פגש לראשונה את אימו, פרנסין.
הדימיון עם אימו הדהים את המשפחה - כמוהו, היא הצטיינה במתמטיקה, אהבה חתולים ואפילו אהבה אותם ספרים ושירים שבילי אהב. "היינו בשוק", נזכרת תמירה ומוסיפה בהומור ש"כמו בילי, גם פרנסין נהגה כמו משוגעת". מהר מאוד נוצרו קשרים חזקים בין בילי, אשתו ובנותיו לאם שהתגלתה. "זכינו בעוד סבתא", אמרה הבת דניאל. סבתא פרנסין אף הגיעה לחתונת נכדותיה בישראל.
בתחילת השבוע הובא בילי אוסטרו למנוחות, לבקשתו - סמוך לחלקה הצבאית בבית הקברות של זכרון יעקב. בתוך הקבר הניחה אשתו, תמירה, את הכומתה האדומה שלו.