"את הגברת נִיוֵוח לא הצלחתי לשכוח לעולם", כך סיפר לפני מספר שנים רולוף ארנולדי בעדות שנתן למוזיאון השואה בוושינגטון. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה ארנולדי בן 11. הוא גר עם משפחתו בעיר אסן שבהולנד. משפחת ניווח היהודיה הייתה השכנה שלהם ובין שתי המשפחות היה קשר קרוב. במאי 1940 פלשו הגרמנים להולנד. זמן קצר לאחר הכיבוש, נחקקו צווים אנטי יהודיים: עובדי ציבור יהודיים פוטרו מעבודתם, חלה חובת רישום של עסקים יהודיים ובהמשך היהודים עצמם היו צריכים להירשם. ארנולדי אמר כי אביו "היה מוג לב ופחדן" וכאשר הגרמנים החלו לבודד את היהודים, הוא הורה למשפחתו להפסיק כל קשר עם השכנים היהודים. "חברים של יהודים מקבלים אותו יחס כמו היהודים", אמר האב.
הילד בן ה-11 התעלם מהציווי של אביו והמשיך לשחק עם הילדים היהודים בשכונה. ביום הולדתו העבירה לו הגברת ניווח, דרך הגדר שחצצה בין חצרות הבתים, מתנה - מחבט טניס. ב-2 באוקטובר 1942 הודיעו לתלמידים בבית הספר שבו למד רולוף לא להגיע ללימודים. באותו יום אספו את היהודים שחיו בעיר והביאו אותם לחצר בית הספר, לקראת הגירוש למחנה המעצר ווסטרברוק שליד העיר. משם נשלחו לאושוויץ. 425 יהודים חיו באסן בתחילת המלחמה, רק 55 מהם נותרו בחיים בסופה.
"עמדתי בחלון שלי בעליית הגג וראיתי שהמכוניות עוצרות בפתח הבית של האדון והגברת ניווח. כמה גרמנים ושוטר משתף פעולה יצאו מהמכוניות. הם צלצלו אצל משפחת ניווח ומשפחת ניישטד, משפחה יהודית אחרת שגרה אצלנו ברחוב (...) ראיתי את מר ניווח יוצא ראשון החוצה", תיאר את תמונת מעצר המשפחה. אחר כך יצאו הילדים ואחריהם "אישה זקנה וקרחת". כעבור כמה שניות הבין שזו הגברת ניווח. "השכנה היפה שלי בלי שיער", חשב לעצמו והבין שכל השנים חבשה פאה. היא צעקה משהו לגרמנים, כנראה ביקשה להיכנס לביתה ולקחת את הפאה, אבל הוא תיאר ש"הם דחפו אותה בגסות, על ראשה הקירח, לתוך המכונית". רולוף עקב אחרי המכונית הנוסעת. אחר כך הלך להוריו וסיפר מה שראה. הוא ביקש כי ירשו לו ללכת לבית הספר ולהביא לגברת ניווח את הפאה, אבל אביו אסר עליו.
יחד עם וילם הופסטיי, תושב הרחוב שהיה נגר שהתקין ארונות קבורה עבור מחנה ווסטרבורק, היה רולוף נכנס למחנה. הוא ראה את הופסטיי מבריח מכתבים מהמחנה והחליט שגם הוא יפעל. "שמעתי שלצידי המסילה אפשר למצוא פתקים שנזרקו מהרכבת ויצאתי לחפש אותם. זה היה מעשה מסוכן, מפני שכל האזור שבו עברה הרכבת נחשב לשטח צבאי סגור. [...]", הוא סיפר. "היה בידיי אוצר גדול של פתקים. בבית ניסיתי לקרוא אותם ולפענח את הכתובות. [...] הפתקים היו מונחים זמן מה על המסילה והיה קשה מאוד לפענח את האותיות, שהיו לפעמים מטושטשות לגמרי. [...] כשהצלחתי לפענח את הכתובת הייתי שולח את הפתקים. [...] אני מקווה מאוד שהנמענים קיבלו את הפתקים האלה, מפני שבמקרים רבים זו הייתה ברכת פרידה אחרונה וסופית". כך תיאר אחרי שנים את מעשיו. המראה של גברת ניווח ליווה אותו כל חייו. פעמים רבות היה מתעורר מסיוטים ורואה ליד מיטתו את גברת ניווח עומדת עם מחבט הטניס בידה.
אותה עדות של רולוף ארנולדי, כמו טקסטים נוספים על אודות מפגשים בין קורבן לסביבתו, הם רק חלק מדרכי הוראה חדשות שיוצגו בכנס המורים השנתי של יד ושם להוראת השואה שייערך השבוע. הכנס השנה נקרא: "גם לי היו פנים של בן אדם - מסע חינוכי לגילוי האדם בתקופת השואה". הכנס יעסוק בבחינת פניו של אדם כראי לאישיותו ובבחינת המפגשים הטעונים בין הקורבן לסביבתו. בכנס זה מבקשת המחלקה להכשרת מורים בישראל לעסוק "בפניו" של הקורבן ובכך לפעול לא רק נגד הניסיון הנאצי למחוק את זהותו, אלא גם להקנות לזיכרון השואה נופך אישי, אותנטי ומשמעותי ולהופכו לפועם ורלוונטי בחייו של התלמיד.
סיפורו של הילד רולוף ארנולדי יוצג באחת הסדנאות. הסיפור מהווה דוגמה לילד שאוהב לשאול שאלות, שלא מקבל דבר כמובן מאליו, שמעז לצאת נגד הוראות אביו שהטיל משמעת חמורה בבית, ובוחר לסכן את עצמו בימים של אימה עת שלח את הפתקים והמכתבים ליעדם. הסדנה תעסוק בתופעת ההתקרנפות בחברה ההולנדית כחלק מניסיון להבין את העמידה מן הצד; מה גורם לנער החי בבית אדיש ומתנכר לבחור בנון קונפורמיזם, ומהן ההשלכות של בחירתו? כיצד משפיעה דוגמה אישית של מבוגר על נקיטת עמדה ואקטיביזם של מתבגר בשעת מבחן? מה ה"רווח" החינוכי שעשוי לצמוח מהעלאת שאלות כגון אלה בכיתה?
תחקיר של נעמה אגוזי, מובילת הסדנא ומנהלת פרוייקטים מיוחדים ביד ושם, העלה כי הגברת ניווח הייתה מורה בבית ספר יסודי כללי באסן ועם החקיקה הנאצית פוטרה מעבודתה בבית הספר. אגוזי איתרה מודעה שכתבה ניווח לחיפוש עבודה בניקיון כשלא יכלה לעבוד כמורה ואיתרה אף תמונה של ניווח בכיתה לצד מנהל בית הספר. ניווח לא תועדה עד היום במאגר שמות קורבנות השואה, ובמהלך הסדנא ימולא דף עד על שמה, מה שיאפשר תיעודה במאגר.