בסוף השבוע האחרון איבדתי את הכיפה הסרוגה הכחולה שאיתה אני הולך בדרך כלל בשבתות. אני יהודי מאמין, אבל לא חש בנוח עם העובדה שהכיפה, כך לפחות לדעתי, הפכה להיות סממן פוליטי ולא סממן רוחני. כך שממש אפשר להגיד שהכיפה רוקנה מתוכן, כיפה פרומה אם תרצו.
אבל זה לא הדבר היחידי שאירע בסוף השבוע האחרון. מיד כששבת יצאה והמכור שבי רץ לטלפון כדי לראות מה פספסתי, חשכו עיניי. ההודעה המשותפת של צה"ל, שב"כ והמשטרה שילחה חץ ישר לליבי. גם התיעודים השונים מהשטח היו קשים. מה שראיתי הוא שחלק מקבוצות מתיישבים או מתנחלים - You Name It פרעו בחלק מהפלסטינים. למראה התמונה הזאת, חלחלה בי ההבנה שכיפה סרוגה, לפחות בקרוב, לא אוכל להשיב לראשי. מישהו אחר השתלט על המותג וזה לא הקב"ה, לפחות לא זה שאני מאמין בו.
במקום הכיפה הסרוגה החלטתי לחבוש כיפת קטיפה, כיפה אמריקאית כזאת בצבע אפור. ככל ששקעתי במחשבה המדכדכת - מה עלה בגורלה של הכיפה הכחולה הסרוגה שלי, נזכרתי שכמעט ולא שמעתי אמירה נוקבת וחזקה, כזאת שלא משתמעת לשני פנים נגד האלימות בסוף השבוע האחרון.
אחרי שהעזתי לצאת מארון הקודש ולפרסם את הדברים ברשתות החברתיות לגבי פרדתי מהכיפה הסרוגה, פנו אליי לא מעט חברים שאני אוהב ומעריך וביקשו ממני להבין למה נטפלתי לכיפה. גם חלק מקורבי משפחתי ניסו להבין לפשר הדברים. כמובן, היו גם כאלה שגידפו אבל לזה אני לצערי רגיל כבר מהסיקור של משפט נתניהו, הכול פוליטי והכול אישי והכול גם כשר בימים האלה.
לכל אלה שרצו לשמוע מה יש לי להגיד עניתי בהאי לישנא: השאלה המרכזית היא מהו המסר שאנו מעבירים, כבני אדם כולנו מספרי סיפורים. מה הסיפור של הציבור הדתי לאומי. על מה הרבנים מוחים? האם שמענו קול ברור של רב מרכזי בזמן אמת נגד הדברים האלו? תסתכלו רגע בעלון שבת שמחולק בבתי הכנסת, עלונים שלפחות לגבי חלקם אני חרד מאוד מהיום שבני בכורי ידע לקרוא וייחשף לתוכן שיש בהם, רכילות פוליטית ודיסאינפורמציה חריפה לגבי המצב ביהודה ושומרון. אז תנסו בבקשה לענות לי איזה מסר יש היום בדיוק לציבור הדתי לאומי? מאבק אלים בתנועת הלהט"ב? העלמת עין משחיתות ציבורית? וכמובן תמיד תישאר הצניעות לדבר עליה, לא חלילה צניעות אמיתית עם ענווה, אלא "עאלק צניעות" של החפצה ודיבור זול של שחצנים שממזמן התנתקו מכיפת האם.