"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך", כך אמר פרידריך ניטשה. בימים אלו, רבים במדינת ישראל חשים שאבד להם ה-"למה". וכפועל יוצא הם מתקשים לשאת את "היש". את הפוליטיקה המכוערת והעכורה, הקונפליקט המדיני והבטחוני, עלות המחייה השוברת שיאים מיום ליום, הפקקים האינסופיים. יתרה מכך, בתוך "סופת האבק" שאנו מצויים בה, קשה מאוד לראות נקודות של אור. ככל שמדובר בצעירי דור ה- 2000, נראה שהדברים תקפים אף ביתר שאת.
ובכל זאת, בעוד כשבוע, בן אחי יסיים מסלול באחת מיחידות העילית של צה"ל. אולי זו הידועה כבעלת מסלול ההכשרה הקשה והמאתגר מכולן. מאז גיוסו, ואף שאני מתגורר מעבר לים, הזדמן לי להרהר בשאלות שונות. בין אלו: מה באמת מניע אדם צעיר לשאת מרצון קשיים כה גדולים וממושכים? האם ניתן להצדיק הקרבה כה גדולה במציאות החברתית הנוכחית? האם נותר דבר מה מאותו רגש "ציוני" והמסירות שהתלוותה לו בדורות עבר? האם ניתן, באקלים הנוכחי, להצדיק רגש זה?
לדור הנוכחי, ילידי שנות ה- 2000 מאפיינים מוכרים. בהכללה, זהו דור שבמובנים רבים לא חווה קשיים דומים לאלו שחוו הדורות שקדמו להם. זהו דור שלא באמת ידע מחסור. שהוריו לרוב נהגו בו ברכות ועדינות מופלגים. אמצעי חינוך נוקשים פינו מקומם להורות מכילה. יחסי מרות נזנחו לטובת יחסי הורות-חברות. המוטו המרכזי שעל פיו חונכו היה: היו חופשיים. היו מאושרים.
אין תמה שבאקלים חברתי וערכי שכזה, חלק ניכר מבני הדור הזה (אף שלא כולו כמובן) עסוק במידה רבה בעצמו. בבהייה במסכים. בשוטטות אינסופית ברשתות החברתיות. בספירת לייקים ומספרי עוקבים. זהו דור שבמידה רבה נולד לתפיסת עולם פוסט-מודרניסטית. כזו המקדשת את הספקנות והחשדנות. זו השוללת קיומה של אמת אובייקטיבית, ושבה הציניות והספקנות הפכו לנכסי צאן וברזל. במציאות תודעתית זו, ערכים כמו מסירות והקרבה, נדחקו לאחור. גרוע מכך. לעתים הפכו מושא ללעג. משל היו ביטוי של נאיביות. פראייריות.
כל אלו הוחרפו עוד יותר נוכח המשבר החברתי שמדינת ישראל מצויה בו. משבר שיצר שבר חסר תקדים ביחסי האמון שבין האזרחים להנהגה. זו שבסמכותה להחליט האם, מתי וכיצד לנקוט במדיניות שתסכן את חיי אזרחיה בכלל, וחייליה בפרט.
ובכל זאת, כאמור, בעוד ימים מספר יעמדו על רחבת המסדרים קבוצת צעירים שהיו נכונים לשים בצד את "כותרות העיתונים", מאמרי הדעה, וכל מה ששווק להם (ואומץ על ידי מרבית בני דורם) כ"טעם החיים".
עבורם, המסכים והרשתות החברתיות פינו מקומם לחוסר כרוני בשעות שינה; "קדושת האני" פינתה מקומה להתמודדות בלתי פוסקת עם תשישות הגוף והנפש, תנאי חום וקור קיצוניים ומשמעת ספרטנית; הנהירה אחר דרכון זר וחיפוש חיים טובים יותר מעבר לים הומרו בנכונות לסיכון עצמי למען מטרה הנתפסת בעיניהם ככזו החורגת ונעלה מהם עצמם.
הכיצד ניתן להסביר זאת? מדוע בחרו צעירים אלו לשאת בקשיים המגרדים כמעט את סף היכולת, וזאת יום-יום, שעה שעה, ובמשך חודשים רבים מאוד? כמובן, חלקו של המענה מצוי ברצונם של צעירים אלו להוכיח את עצמם לעצמם. אולי גם לאחרים. אלא שבכך אין די. מוטיבציה הנדרשת לשמר עצמה לאורך זמן ומול קושי מתגבר, אינה מתקיימת בחלל ריק. נדרשת לה גם אמונה פנימית בכך שהמטרה ראויה ומוצדקת לכשעצמה.
אכן, מדינת ישראל של שנת 2023 מספקת לאזרחיה הרבה סיבות לחוש תסכול, זעם ודאגה. המהפכה המשפטית/משטרית, שחיתות שלטונית, נצלנות מגזרית, וכהנה רעות חולות. אך בצד כל אלו ובמקביל לכך, יש בה גם צעירים המעידים במעשיהם כי הם אוהבים את מדינתם אהבה עזה. חשים כלפיה מסירות ומחויבות עצומה, ונכונים להקריב כמעט הכל עבורה. בימים פסימיים אלו שבהם עיקר תשומת ליבנו מופנה לחוליים הפוליטיים, החברתיים והמגזריים, כדאי שנדע: גם צעירים אלו הם פניה של הארץ הזו. גם בהם טמון עתידה.
דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים ומרצה למשפט ופילוסופיה