נראה ששלוש המילים "האלימות בחברה הערבית", שכבר הפכה למכת מדינה שפוגעת קשות בחייהם של האזרחים הערבים בישראל, מסתירות בעיה שורשית ועמוקה יותר והיא חוסר ההבנה של האופן שבו ניתן ליצור שינוי חברתי. כל שינוי חברתי, כמעט תמיד, לא ניתן להשגה מהפעלת כוח. אלימות, לפני הכול, היא עניין של חינוך, תפיסות חברתיות ושל אופי מנהיגות.
אם תפתחו כל ערוץ טלוויזיה או רדיו ישראלי, בשפה העברית או הערבית, תגלו שהשיח על האלימות המשתוללת בחברה הערבית מתחיל ונגמר בהפניית אצבע מאשימה כלפי משטרת ישראל. גם אם המשטרה הייתה מקצה שוטר לכל רחוב בישובים הערביים, הבעיה לא הייתה נפתרת. במסגרת עבודתי, אני נמצא בקשר עם גופי בריאות בנושא של מניעת אלימות כלפי צוותי רפואה. היו מי שחשבו שהצבת כוחות שיטור בחדרי המיון תפתור את כל אירועי האלימות כלפי רופאים ואחיות. זה כמובן לא קרה. המציאות בשטח מורכבת מכדי לחשוב שהפעלה או הפגנת כוח היא דרך למגר תופעה, ומלמדת שהתמודדות עם אלימות דורשת פתרונות משמעותיים הרבה יותר. הפעלת כוח עשויה בהחלט להועיל באופן נקודתי, אך רק כשהיא חלק מפעילות רחבה יותר.
הפעילות הזו חייבת להתחיל בראש ובראשונה במנהיגות. כדי לשנות את המגמה, צריך להפסיק להתמקד רק ב"כוחות הביטחון" כמבשרי הפתרון אלא להתחיל להתייחס בדאגה לוואקום המנהיגותי בחברה הערבית. האלימות איננה תופעה מבודדת, אלא חלק מהשחיתות שמתפשטת ברבות מהרשויות המקומיות הערביות. במקרים רבים, אזרחיהן סובלים ממנה הרבה יותר מבעיית האלימות ואף פוגעת קשות בבתי ספר רבים במגזר הערבי. האלימות היא חלק ממחסור בתוכניות בנייה במגזר והיא חלק מגל לא נגמר של בנייה בלתי חוקית שמקשה מאוד על תכנון ראוי, היות וכל תוכנית דורשת ראשית פינוי של בנייה לא חוקית, וכך נפגע שוב הציבור הערבי בישראל. כך נוצרת אווירת "אין דין ואין דיין", שאליה חודרת האלימות שפוגעת קשה כל כך באזרחים הערבים.
כל עוד שהשיח התקשורתי ימשיך להתייחס לאזרחים הערביים כילדים, שצריכים גננת בדמות שוטר או איש שב"כ שינהלו אותם, המצב רק יילך ויחמיר. ככל שהמנהיגות הערבית, בעידוד מקהלת התקשורת, תשב באפס מעשה ורק תמשיך להאשים אחרים במצב מבלי להיות מוכנה לקחת אחריות, האלימות תימשך וביתר שאת.
הגיע הזמן לשאול שאלות קשות על המנהיגות הערבית בישראל: מה עושות הרשויות המקומיות כדי לקיים שגרת חיים תקינה בתחומן? אילו תוכניות חינוכיות נבנות כדי להתמודד עם המצב? האם חברי הכנסת הערבים קוראים לשתף פעולה עם כוחות הביטחון ולסייע להם, או רק מסיתים נגדם כדי לזכות בהון פוליטי ובדרך פוגעים בציבור בוחריהם?
צריך להבין כי כל עוד המנהיגות הערבית בישראל תמשיך לעשות כל שביכולתה כדי להציג את המשטרה כאויב, במקום כחלק מהפתרון, אין שום דבר שהמשטרה או המדינה יכולות לעשות כדי לשנות את המצב. כל עוד לא יקומו תוכניות חינוכיות, שיעסקו בין היתר בערכים של החברה הערבית, ובנכונות להשתלב בחברה הישראלית במקום לראות בה כאויבת - אין שום דרך ליצור שינוי אמיתי.
במצב הזה האזרחים הערבים ימשיכו לסבול. היחס לציבור הערבי כאל ציבור פסיבי, שרק כוחות חיצוניים אחראים למצבו, הוא מתנשא ונגוע בגזענות של ציפיות נמוכות. היחס הזה, יותר מכל, מסוכן לאזרחים הערבים ולחברה הישראלית כולה. זוהי דרך בטוחה למנוע כל שינוי זולת המשך טיפוח תחושת ניכור ומיקוד שליטה חיצוני - כי הרי מישהו אחר אחראי למצבי.
ד"ר עוז גוטרמן הוא מרצה בכיר וראש החטיבה למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי ומנחה הפודקאסט "עולם חדש מופלא - מפתחות להצלחה בעולם משתנה"