בעקבות הטבח ביפיע הצהירו ראש הממשלה והשר לביטחון לאומי שהם נחושים להכניס את השב"כ והמשמר הלאומי למאבק בפשיעה בחברה הערבית. לרעיון הפופוליסטי הזה אין קשר לגורמים לפשיעה והאלימות המשתוללת. הוא לא יביא לעצירת הפשיעה, ורק יחריף את הסימון של כל האזרחים הערבים כאיום פנימי על המדינה, ויתיר הפעלת כוח מדינתי חסר הבחנות כלפיהם.
יש תפיסה כאילו שב"כ הוא יותר עוצמתי מהמשטרה. אם המשטרה לא מצליחה, נכניס את השב"כ. זה עיוות גמור של ההבדל בין הגופים האלה. לא רק ששב"כ לא ערוך להילחם בפשיעה אזרחית, אלא שלפי עדויות שעלו בשנים האחרונות, בחברה הערבית - שב"כ הוא אחד הגורמים שתורמים לשגשוג ארגוני הפשיעה. כך, לפני כשנתיים פורסם מפי גורם בכיר במשטרה שמרבית הפשיעה בחברה הערבית נגרמת על ידי סייענים של השב"כ.
מי שיש לו הכלים והניסיון במאבק בארגוני הפשע, זו המשטרה. המשטרה כושלת בתפקידה למגר את הפשיעה בחברה הערבית לא כי היא לא יכולה, אלא כי היא לא מקבלת את ההנחיות לכך מהדרג הפוליטי. מאז שבן גביר נכנס לתפקיד הוא הבהיר למשטרה מה סדרי העדיפויות שלו ביחס לחברה הערבית - הוא מסמס את תוכנית "מסלול בטוח" ששמה בראש סדר העדיפויות של הממשלה את הטיפול בתופעה, הקפיא את תוכנית "עוצרים את הדימום" לחיזוק הכלים של הרשויות המקומיות, הביא לפירוק אגף סיף לטיפול בפשיעה בחברה הערבית במשטרה, ובמקום כל זה, שלח את השוטרים לרדוף אחרי דגלי פלסטין.
ארגוני הפשיעה מבינים היטב שמאחורי ההצהרות הריקות של בן גביר עומדים מעשים שמציבים את הנושא בתחתית סדר העדיפויות הממשלתי. במעשיו, סימן בן גביר את היישובים הערבים כחצר אחורית של המדינה, שבה אין גבולות והכל מותר.
הרבה הצהרות גדולות שמענו בימים האחרונים מפי ראש הממשלה והשר לביטחון לאומי. אבל דבר אחד כאילו נשכח: יש תוכנית ממשלתית למאבק בפשיעה בחברה הערבית. התוכנית אמנם לא מכסה את כל הצרכים והגורמים, אבל היא התחלה טובה, ועם תחילת יישומה בשנה שעברה, העלייה במדדי הפשיעה התחילה להיבלם. סומנו גורמי עומק כמו העדר מסגרת קהילתית ומקצועית לצעירים שמדרדרים לפשע, טיפול במצוקת האשראי שהביעה להתפתחות של שוק אפור, ועוד.
אבל במקום ליישם את התוכנית ולהרחיב אותה, בן גביר, נתניהו והשרים האחרים עושים הכל כדי לעקר אותה מתוכן. בנוסף לצעדים שבן גביר עשה לעצירת המהלכים המשטרתיים, השר לשוויון חברתי פועל נגד היישום של תוכנית "שנת קהילה" שנועדה לספק מסגרת קהילתית לצעירים ערבים, ועוסק ברדיפה פוליטית של הארגון שפיתח אותה. במקביל, מסקנות הצוות הממשלתי שעסק בפתרונות למצוקת האשראי והמשכנתאות בחברה הערבית מתייבשות על המדף ולא מובאות ליישום. במקום דיבורים חסרי אחריות על השב"כ והמשמר הלאומי, צריך לדחוף את המשטרה ומשרדי הממשלה לטיפול שורש בגורמי העומק לפשיעה. הפתרונות כבר מונחים על השולחן.
עופר דגן הוא מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה.