הנשק הכי קטלני של ימי הביניים הוא תעלומה גדולה עד היום

בעולם היווני העתיק היו ארבעה יסודות: אדמה, אוויר, אש ומים. לא רק שהיה ליסודות האלה את היכולת לתאר כמעט כל דבר ביקום הידוע, אלא שהם גם היו סימטריים להפליא: האוויר, בהיותו חם ורטוב, היה ההיפך מהאדמה הקרה והיבשה - בעוד שהמים הקרים והרטובים היו ניגוד מושלם לחום והיובש של האש.

אבל דווקא היוונים הם גם אלה שהעניקו לעולם את הדוגמה הנגדית המושלמת לחוסר האיזון בין ארבעת היסודות האלה. "אש יוונית", כפי שהיא הייתה מוכרת בעולם ימי הביניים, הייתה נשק קטלני ומפחיד שבלבל את מי שהיא הופעלה נגדה - בין היתר בגלל שבהיותה עמידה למים היה נראה שזו אש שנוגדת את חוקי הפיזיקה.

אבל מה הייתה האש היוונית? מאיפה היא הגיעה? ובאופן מסתורי עוד יותר - לאן היא נעלמה?

"הערבים, הבולגרים, הרוסים ועמים אחרים שדווח כי חוו את האש היוונית האמיתית בכלל לא קראו לה כך", מציין אלכס רולנד, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת דיוק ומומחה להיסטוריה צבאית עולמית, במאמר שכתב בשנת 1992 על הנשק.

יש לכך סיבה טובה מאוד: החומר - או החומרים - שאנו מכירים כיום כ"אש יוונית" היו בשימוש למעשה בכלל בידי האימפריה הביזנטית, החל מהמאה השביעית לספירה. הביזנטים כידוע לא היו יוונים - הם היו רומאים. "'אש רומאית' הוא למעשה אחד השמות המקוריים של הנשק", מסביר רולנד, כמו גם אש ביזנטית או אש נוזלית.

אז מאיפה הגיע השם היווני של הטכנולוגיה? "השם של החומר ממנו עשוייה האש מבולבל ומבלבל", מודה רולנד. למעשה, רק מאות שנים לאחר שכבר נעלמה ניתן לראות בשימוש את המונח "אש יוונית" - והוא אפילו לא התייחס לתערובת המקורית, הוא מסביר: "המונח 'אש יוונית' ניתן לנשק של הצלבנים מהמערב, אבל עד אז המקור שלה כבר נעלם שנים רבות".

הדבר השני שצריך לדעת על האש היוונית זה שהיא כנראה הומצאה כנקמה.

למרות שאין לנו באמת הרבה ראיות ממשיות לגבי הטכנולוגיה, סיפור המקור המקובל של האש היוונית נותן את הקרדיט להמצאתה לקאליניקוס מהליופוליס (כיום בעלבכ בגבול לבנון-סוריה). הוא היה פליט יהודי דובר יוונית שנמלט מסוריה הביזנטית כאשר פלשו אליה צבאותיו המוסלמים של עומר בן אל-ח'טאב (אחד מארבעת הח'ליפים הראשונים "ישרי הדרך" שירשו את מוחמד). הוא הגיע לביזנטיון - עיר הבירה של האימפריה, שלימים תשנה את שמה תחילה לקונסטנטינופול ולאחר מכן לאיסטנבול - ומיד החל לייצר נשק המסוגל להגן על ביתו החדש מאותם צבאות שהכריחו אותו לברוח מהליופוליס.

הוא לא היה צריך לחכות זמן רב. לפי מקורות ערביים בני זמננו, השימוש הראשון באש יוונית נגדם התרחש במהלך השנים 674-680 לספירה ב"מלחמת שבע שנים". וזה היה מוצלח להפליא: "כשהם מסתמכים על הנשק, הביזנטים הצליחו לגרש את הצי הערבי ולהסיר את המצור על קונסטנטינופול", כתב רולנד.

זה היה ניצחון שכמה חוקרים מודרניים מציגים כאחד הקריטיים בהיסטוריה. בעיני החוקרת והארכאולוגית הבריטית רומילי ג'נקינס, הוא סימן לא פחות מ"נקודת מפנה בהיסטוריה של האנושות"; ההיסטוריון הרוסי גיאורגי אוסטרוגורסקי טען ב-1969 כי "הבירה הביזנטית הייתה הסכר האחרון שנותר עומד בפני הגאות המוסלמית העולה. הצלתה והמשך ההחזקה בה הציל לא רק את האימפריה הביזנטית, אלא את כל הציוויליזציה האירופית".

אין ספק שלאויבים שהתמודדו מולה, האש היוונית הייתה משהו מפחיד במיוחד. היא הגיעה מלווה ברעש ועשן, להבות ירוקות שהתפוצצו על פני המים ועפו אל עבר ספינותיהם, ולכאורה היה בלתי אפשרי לכבות אותה ללא התערובת הנכונה של שתן, חול וחומץ. בתיעוד ההיסטורי נכתב שהפולשים העדיפו "במקום להשרף - להשליך את עצמם לים".

"הספינות השפריצו אש נוזלית מכל עבר - מהחרטום, מהירכתיים ומהצדדים", נכתב באמצע המאה השמינית עד התשיעית על השימוש בנשק נגד כוח רוסי תוקף. "אלה שהשריון שלהם הכביד עליהם - טבעו, ואלה שהיו מסוגלים לשחות - נשרפו למוות". על פי התיאורים כם מפעילי האש היוונית סבלו מבעיות בטיחות, ולעיתים עלו באש הספינות הביזנטיות עצמן.

300 שנים מאוחר יותר - כעת בידי צבא הסרצנים המוסלמי - הנשק עדיין הפחיד את הפולשים. "זנב אש שהיה גדול כמו חנית גדולה", תיעד ז'אן דה ג'ונוויל בזיכרונותיו על מסע הצלב השביעי, "והוא השמיע רעש כל כך חזק כשהגיע - שזה נשמע כמו הרעם של גן עדן. זה נראה כמו דרקון שעף באוויר. הוא הטיל אור כה בהיר עד שניתן היה לראות את כל המחנה כאילו היה יום - בגלל כמות האש הגדולה, והאור הברקי שהיא שפכה".

כבר ברור שהאש היוונית הייתה משהו חשוב, שנערץ על ידי הביזנטים שהחזיקו בה, והרתיע את אויבי האימפריה שחשו את השפעותיה. ישנם דיווחים על השפעות הנשק ממשקיפים שהגיעו משוודיה לפיזה ועד עיראק.

לכן זה מפתיע שעד היום אנחנו לא באמת יודעים מה זה היה בעצם.

המקורות העכשוויים ברורים למדי לגבי תיאור הנשק: "המאפיינים של האש היוונית, כפי שהיא מיוצגת בספרות בתקופה שבין 678 ל-1204, מצטמצמים לארבעה", מספר רולנד. "ראשית - היא בערה במים; חלק אפילו דיווחו שהיא הוצתה על ידי מים, אבל זה לא דיווח שמקובל על ידי החוקרים.

"שנית, האש היוונית תמיד הוצגה כנוזל", הוא ממשיך. "האלמנט השלישי הידוע הוא שלפחות בשימוש בים" - שזה היה כמט תמיד השימוש שנעשה בה - "היא נורתה תמיד מצינורות או סיפוני גז מיוחדים שמוקמו בחרטומים של ספינות אש שתוכננו במיוחד לשם כך.

"לבסוף, דיווחים רבים על השימוש באש היוונית מדווחים על הופעת עשן ורעש פריקה חזק ורועם כאשר הנוזל הבוער יצא מהצינור או הסיפון", הוא כותב. "מאפיין זה היה אמור להיות חשוב במיוחד במחלוקת ההיסטורית על תרכובת האש היוונית."

אבל מעבר לתיאורים האלה של איך התנהגה האש וכיצד היא נוהלה, כותב רולנד, "אין ראיות בסיסיות שאין עליהן עוררין כדי שנוכל לקבוע מה בדיוק הייתה האש היוונית".

אז מה הניחוש הכי טוב? רוב החוקרים המודרניים חושדים שהאש היוונית התבססה על סוג גולמי או מזוקק של נפט - אולי נפטא, שניתן היה למצוא בקלות בבארות טבעיות סביב הים השחור. כשמערבבים אותם עם איזה שילוב לא ידוע של מרכיבים אחרים, זה הופך את האש היוונית ללא פחות מאשר מקבילה מתקופת ימי הביניים לפצצות הנפאלם.

הצעות שהעולו במשך השנים לגבי התוספות למתכון הסודי להכנת האש הירוקה כללו שרף, זפת אורן, שומן מן החי, זפת, גופרית, ליים, ביטומן ועוד. על פי חלק מהחוקרים ניתן לשער שהיא הייתה מורכבת מנפט, עטרן וגופרית, מעורבבים בסיד חי וחומרים אחרים. לפי מקור אחר זו הייתה תערובת של גפרית, זפת, אשלגן חנקתי (מלחת) נפט וכנראה גם סיד חי.

עם זאת, אפילו עם הטכנולוגיה של היום, עדיין לא הצלחנו לשחזר את המאפיינים של הנשק בן מאות השנים הזה מספיק טוב כדי לומר בוודאות כיצד הוא יוצר.

הדבר האחרון שצריך לדעת על האש היוונית הוא למה בדיוק איבדנו את הידע הזה - ולמרבה האירוניה, זה קרה בגלל שהוא היה כל כך חשוב. האש היוונית היא אחת הסיבות שאיפשרו את קיומה של האימפריה הביזנטית, שנים רבות לאחר שחייליה התמעטו וכוחה היה דל יחסית בשדה הקרב האופייני של התקופה

הנשק הזה היה כל כך משמעותי לאימפריה הביזנטית עד שהוא הפך במהירות לסוד שמור ביותר: "לפי האגדה", מסביר רולנד, "רק שתי משפחות הכירו את הנוסחה להכנת האש - משפחת הקיסר ומשפחה בשם למפרוס".

אבל באתר המדעי iflscience מציעים אפשרות מסקרנת עוד יותר והיא שבדחף שלנו להבין את ההרכב הכימי המדויק של האש היוונית, אנחנו מתרכזים בדבר הלא נכון. "אש יוונית לא הייתה רק כלי נשק שנועד להצית. זו הייתה מערכת נשק, שהורכבה מדרומון [דגם אוניית המלחמה הסטנדרטי בציי המלחמה הביזנטיים], צינור, קדרת ענק ונוזל".

במילים אחרות - אפילו הכרת הנוסחה להכנת האש היוונית לא תספיק לנו כדי לשחזר את השפעותיה ההרסניות - כי נצטרך לדעת איך להפעיל אותה, כיצד לבנות את הציוד לשאוב אותה, איך לאחסן אותה בבטחה, ועוד הרבה סודות לא ידועים.

והמפתח למונופול הביזנטי על האש היוונית? אף אדם לא ידע את כל זה. "כדי לגנוב את הסוד להכנת האש היה צורך לגנוב את כל הרכיבים", מסביר רולנד. "אבל אנשים עם ידע על כל הרכיבים מעולם לא היו באותו מקום באותו זמן… הביזנטים מידרו את הידע על המערכת שלהם כך שלא יהיה אף אחד שעלול ליפול בשבי האויב שידע יותר משבריר מהסוד."

אך עד כמה שהטקטיקה הסודית הזו הייתה מכרעת לשמירה על היתרון הצבאי, היא הביאה בסופו של דבר לנפילתה של המערכת הביזנטית - בגלל שהידע כיצד ליצור אש יוונית היה מפוצל כל כך, זה היה רק עניין של זמן עד שכל הטכנולוגיה אבדה. "כדי שהאש היוונית תשרוד כנשק - מישהו היה צריך לדעת את כל הסודות" מסביר רולנד.

"הסוד להכנת האש היוונית היה בטוח יחסית מפני דליפה לאוייב, אך בו זמנית חשוף לאובדן", הוא מסביר. "הביזנטים שמו את כל הביצים בסל אחד - זה אולי מקל על שמירה על הביצים, אבל מקשה להבטיח שביצה אחת תשרוד".

מכל מקום, גם אחרי נפילת הרומאים והביזנטים נותרה האש היוונית בזיכרון הצבאי כאחד מכלי הנשק האכזריים ביותר של ימי הביניים.