במשך קרוב לארבעים שנה, פרדי רחמים רג'ואן עבד וניהל את מעבדות הפיתוח והדפסת סרטים של אולפני הקולנוע המובילים בישראל. את דרכו המקצועית התחיל ב"סרטי גבע" כאחראי תיקוני צבע. במעגלי חייו הכיר אנשים רבים שגם לחייהם הכניס צבע, אופטימיות ושמחת חיים. לפני שבועיים הלך לעולמו והוא בן 87.
הוא נולד בבגדד, עיראק, בשנת 1936 לרוזה ויעקב רג'ואן, אח לחמש בנות ושני בנים. האם הייתה עקרת בית והאב עבד כרואה חשבון בחברת החשמל של עיראק, ובנוסף סייע בניהול של צמד המוזיקאים היהודים הנודעים, האחים סאלח ודאוד אל-כוויתי. המשפחה חיה ברווחה כלכלית והתגוררה בבית אבן בן שלוש קומות, עם עמודי שיש, כיפות אבן ומרתפים.
פרדי למד בבית הספר "אליאנס" בבגדד והתאמן באגרוף. כשהיה בן 15 עלה עם משפחתו לישראל במסגרת מבצע העלייה שמוכר בשם "עזרא ונחמיה". המשפחה עלתה כמעט ללא רכוש וכסף, נוכח מדיניות השלטון העיראקי להקפיא את חשבונות היהודים. המשפחה התגוררה במעברת קדימה ואחרי תקופת עבודה בקק"ל, מצא האב יעקב עבודה כרואה חשבון במפעל השימורים "פריכוז" שבהוד השרון.
פרדי עבר ללמוד ולהתחנך בקיבוץ, ובאותה תקופה החל לעסוק בנגינה על כינור, תחביב אליו שב בגיל מבוגר. לבנותיו סיפר כי למרות מציאות החיים במעברה, הוריו היו מרוצים ולעולם לא שמע אותם מתלוננים על מצבם. הם התאקלמו בארץ, השתלבו בחייה ואהבו אותה.
לאחר סיום הלימודים, התגייס פרדי לצה"ל ושירת כלוחם חי"ר. לאורך השנים המשיך לשרת כלוחם גם במילואים והשתתף במלחמות קדש, ששת הימים, כיפור ולבנון. במשפחתו מספרים כי לתקופות שבהן היה בצבא התייחס כהרפתקה ולא התלונן או סיפר על קשיים. "במילואים בחוף דהב שבסיני הוא כל כך נהנה שאחרי סיום המילואים, היה נשאר עוד תקופה על החוף", סיפרו בנותיו, אבל ציינו שנשא כאב על מלחמת יום כיפור, ובשנים האחרונות לחייו אמר שהוא לא סולח על המלחמה, "ויש לו מה לסגור עם היושב במרומים".
כשהשתחרר מהצבא, החל לעבוד כצלם וצילם אירועים שונים. בשנת 1963 החל לעבוד כאחראי תיקוני צבא במעבדה של "אולפני גבע" בגבעתיים. החברה הפיקה סרטי קולנוע ויומני חדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע. החברה נמכרה ולאורך השנים עברה כמה גלגולים עד שנקנתה על ידי אולפני הרצליה, והפכה להיקרא "האולפנים המאוחדים".
פרדי היה מנהל המעבדה ותחת ידיו עברו כל הסרטים שהופקו בחברה, בהם סרטים שהפכו אבני דרך בתרבות הישראלית ביניהם "חולה אהבה בשיכון ג'", "הקיץ של אביה" ורבים נוספים. בנותיו סיפרו שאהב את העבודה, אבל ראה גם את הצדדים הפחות זוהרים בענף הקולנוע, וביקש מהן שלא יכנסו לעולם הזה. "בילדותי הייתי צמודה אליו שעות ארוכות בעבודה. בסוף שנות השמונים החלו להפיק באולפנים את תוכניות ערוץ הילדים והייתי מביאה חברים לשם", סיפרה בתו יפית. עם המעבר מצילום בפילם לצילום וידאו, הלכה וירדה חשיבותה של המעבדה, עד שבשנת 2002 הוחלט לסגור אותה.
פרדי, שהיה אדם יצירתי ובעל תבונת כפיים סייע לאורה אשתו, שעבדה כמעצבת אופנה. הזוג נישא בשנת 1965 ונולדו להם שלוש בנות: ורד, יפית ושלי.
בשנת 2008 עברה המשפחה לגליל והתיישבה בשכונת נוף כנרת שבצפת. פרדי החליט לשוב אז לתחביב נעוריו והחליט לשוב ולנגן בכינור. בראש פינה השכנה פעלה אז ד"ר אנה רוסנובסקי, מוסיקאית בעלת שם עולמי שעוסקת בטיפוח כשרונות צעירים. פרדי ביקש ממנה שתלמד אותו, אבל היא סירבה בטענה שהוא כבר מבוגר מדי ללמוד נגינה בכינור. הוא שב וביקש עד שלבסוף הסכימה, ובין השניים נוצר קשר מיוחד. היא סיפרה שהוא כל כך אהב מוזיקה וראו שהוא מרגיש את המוזיקה בכל הגוף שלו. על מודעת האבל שלו היה ציור של כינור. בביתו הייתה ספריה גדולה של מוזיקה קלאסית לה היה מאזין שעות ארוכות, תוך עניין רב שגילה בסיפור שמאחורי כל יצירה.
לצד אהבתו לכינור, הוא אהב להקשיב לנגינת עוד וקשר קשרים עם בית הספר "מקאמאת" שבצפת, בו לומדים מוזיקת מזרח. לפני כשלוש שנים חלה בסרטן, ולביתו היו מגיעים סטודנטים מבית הספר ומנגנים בעוד את המנגינות שאהב לשמוע. כשסיפרו לזמרת לבי פנקר שהחלום שלו הוא לשמוע אותה שרה את השיר "שחרחורת", היא הגיעה לביתו ושרה לו את השיר. בין השניים נוצר קשר והיא שבה עוד כמה פעמים לבקר ולשיר בפניו. גם להלוויה שלו בצפת הגיעה ושרה בה.
חתנו, פרפר פיליפ, אמר ש"כל מי שישב מולו הרגיש שהוא היחיד והכי מיוחד. הוא נתן לכל אדם את ההרגשה שהוא הכי חשוב. גם אם לא הרגשת טוב, כשפרדי נגע בך, אתה הרגשת טוב. הוא היה אבא של אשתי, אבל הוא היה בשבילי גם אבא".
אחרי שחלה, היה בביתו וקיבל ליווי ותמיכה מ"הוספיס גליל עליון". במשפחתו סיפרו כי גם ברגעים הקשים היה מחייך ואומר ש"צריך לראות את הטוב והיפה שבחיים וליהנות מהם".
כשטופל בבתי חולים במרכז הארץ, שכרו לו בנותיו דירה ביפו. הוא אמר שהוא אוהב לשמוע מוזיקה מזרחית ואת השפה הערבית. "כאילו הוא חזר לבגדד", אמרה הבת יפית.