כמו אנשים שאין להם כסף אבל אוכלים בחוץ

חוזרים לבית הספר. במקום היחיד בתל אביב שמעמיד הופעות רוק שלא בישיבה, היה די מלא לרגל ההופעה של מוניקה סקס, להקה שחזרה מתהום פסקולי סדרות הטלוויזיה המושקעות ופקקי התנועה המונעמים בכדי לעשות שוב את הדבר שלה. האם לזה התכוון המשורר? "פטיפון" - חלל ההופעות של "פאסט מיוזיק", הלייבל המנוהל על ידי ג'נגו, אמיר שור וחברים אחרים - לבש בגדי חג. ומכיוון שבאמת היה חג, וחופש וכאלה, המקום, החזון ומימושו, היה מאוכלס בקהל שאפשר להגדירו "תיכוניסטיות".

"פצעים ונשיקות" היה אלבום נעורים נהדר. שיר אחר שיר, היה זה רצף של המנוני תיכון תמימים, יפים ובעיקר בעלי רוח רוק צעירה. ככזה, מובן כי בחובו היו טמונות גם פאלטות, שכן כפי ששמו מרמז עליו - היה זה אלבום נעים, אבל גם מחוצ'קן, ובאופן שלא הפריע במיוחד לאלה כמותי, אשר באותה תקופה חבשו את ספסל הלימודים הנמוכים.

אולם דבר אחד התעלה מעל הלחנים החמודים וקולות הרקע שנשמעו כמו "פוליס" המוקדמת ב"על הרצפה" - היה זה סגנון הכתיבה של יהלי סובול. רבים עשו זאת כבר כשיצא אותו אלבום ולכן בהילולי הכישרון המילולי של סובול לא אחדש דבר. לאיש יש פוטנציאל ענק וטביעת עין נדירה, שיכולה לאפשר לו רמות גבוהות למדי של אותנטיקה וכנות. אולי חשוב לזכור שמטען זה אינו קל במיוחד, וכלל אינו מרמז על הפשטה בדרך לניתוב אמוציונלי. מורכבות שמובילה למאבק פנימי כלשהו יותר סבירה במקרים שכאלו, ויותר מיטיבה עם חלק מהקהל, גם אם מרחיקה את חלקו האחר. הקהל שאני מהווה התרחק מסובול לכשיצא אלבום הסולו שלו. היה זה ריחוק שנבע מטעמי המקרי באשר למקום שאליו הוביל את עצמו. עם זאת, בשום אופן לא הפך בעיני לבלתי מעניין. אולי חסד הנעורים גרם לי לרצות לעקוב עוד אחרי הדיאלוג של סובול.

וכך אנחנו חוזרים אל ה"פטיפון"; אותו מקום שאמור להרים את נס הסיכוי האחרון של הרוק הישראלי, ושמלא מפה לפה בתיכוניסטיות. כעת אינני מעוניין כי יבינוני כמחזיק עמדה ערכית כלשהי כלפי אותו פלח שוק, אך אין בכך בכדי להפיג במעט את הסוריאליזם החריף שאיגף אותי באותה הופעה: עומד קשוב לשירים הלוקחים אותי במידה מסוימת למקום כלשהו בנעורי, כשהחזרה למציאות מגיעה באדיבותו של פוגו קרוב ולא מאורגן היטב, בביצועם של ילדים המייצגים את שכבת הגיל בה בערך הייתי. המעגל הזה, לא טוב ולא רע, מעיק שוב ושוב על הניסיון לבחינה מחודשת, מתעלם מקביעתי כי הוא תפל ולא חשוב, מדיח אותי ומנסה להכשיל את דרכי להבנה.

בסופו של דבר, כמו ריצוד הזוי, אני מקבל את שביקשתי כשהשירים החדשים מפציעים. לא, סובול עדיין לא ניצח את עצמו בצורה שתתאים לי. כן, נזרק אלי קצת חבל. הפעם בדמות הזדהות עם שירים על מצב מסוים בו עומדים אנשים בגיל מסוים במקום מסוים. כמו אנשים שאין להם כסף אבל אוכלים בחוץ. כמו איש ש"רוצה לברוח/ אבל נשאר בעיר./ רוצה לשתוק/ אבל יש לזה מחיר".