האליפות תוכרע בתל-אביב

1. אחרי שהוברר שהאליפות תגיע בסופו של דבר לחיפה או ירושלים, אך תוכרע בת"א (ולא רק אצל מכבי אלא גם אצל בני יהודה והפועל), לא נותר אלא לברך את מכבי ת"א על שפתחה במרוץ "הצלת העונה" השנתי שלה, המתחיל בד"כ בשלב זה של הליגה.

אם לשפוט על פי שנים קודמות, המרוץ יסתיים במקום השלישי-רביעי ההירואי ובמפח נפש מוקדם בגביע. אך למה לקלקל את השמחה הצהובה כחולה בהיקשים מהעבר? הנה תראו את לוני, משתמש בעבר בשביל לכסות על ההווה.

2. דומה שאפילו אחרי אוסלו לא היו כל כך הרבה טקסים כמו שיש השנה במשחקי מכבי ת"א. אפילו קארים עבדול ג'אבר לא נפרד מהקהל כמו אובארוב. הפעם הוא עשה זאת עם עוד כמה חברים מההיסטוריה. אברהם גרנט היה שם וקיבל את המתנה הכי יפה שאפשר לקבל דווקא בסוף הערב. אפילו אוהדי בית"ר מחאו כפיים לאובארוב, אך פה נגמרה להם הסבלנות.

בלט בהיעדרו המאמן שהביא להם את הדאבל.

3. לשבת ביציע של אוהדי בית"ר זה שיעור סוציולוגיה, אזרחות ואנתרופולוגיה במכה אחת. הדעות המוחלפות, הוויכוחים, הכעסים, הטענות, ההסתייגויות והשכנועים המתרחשים שם ב-90 דקות, יכולים להספיק לשלוש עונות של "פופוליטיקה".

"טלסניקוב הוא כמו אהוד ברק, גייס חמישי" - קורא אוהד מתוסכל לאחר איבוד הכדור של טלסניקוב שהביא לשער הראשון. "מה קרה לך ??? ככה לדבר על ז'אן?" - עונה אחר.
אחרי זה מגיעה הדילמה אם לנהום לברוך דגו או לא (דילמה שלא הייתה לאוהדי מכבי בכל פעם שאבוקסיס נגע בכדור). בסוף יש רוב למצדדים בהבלגה, שבתמורה מצטרפים לשיר המשטמה לסלים טועמה (כן, בלי שום קשר למשחק).

ככל שהדקות חולפות ומכבי נותנת את תצוגת התכלית המרשימה ביותר שלה העונה (יותר נכון בשלוש שנים האחרונות), בעוד בית"ר מובלת כצאן לטבח ונראית כמו קבוצת פוטבול (עם שתי קבוצות, אחת להגנה ואחת להתקפה, ששום דבר לא מקשר ביניהם), מבעבע בקרב האוהדים הצהובים-שחורים הקרב האמיתי על ירושלים.
אם רוצים בחירות באמת מעניינות ומותחות ב-6 בפברואר, אני מציע את המועמדים גוטמן ואוחנה. היציעים הירושלמים אמש קיללו את האלי הנוכחי ושרו שירי הלל לאלי הישן. הקהל של מכבי? התמוגג וליבה את היצרים.

בשבוע הבא אוחנה חוזר לטדי.